בלום נ' בראל

פסק דין

1. בשנת 2006 הועסקה הנתבעת בחברה, שהתובע היה אחד מבעליה. לרשות הנתבעת הועמד, מטעם החברה, רכב שכור, שנשכר אצל חב' שלמה סיקסט (להלן: הרכב). התובע נרשם כשוכר הרכב.

2. הרכב היה מעורב בתאונה ביום 6.3.06, וביום 12.3.06 נרשם לו דו"ח בגין חציית צומת ברמזור אדום.

אין מחלוקת כי בעת התאונה נהג ברכב אדם בשם ניר וייס. התובע טוען כי הנתבעת היא שמסרה את הרכב לוייס, ואף אמרה לתובע כי היה זה בן זוגה. הנתבעת כופרת בכך בתוקף וטוענת כי אינה יודעת מי הוא ניר וייס, כי לא היה לה כל קשר עמו, וכי אין זה נכון שאמרה לתובע שאותו וייס היה בן זוגה. עוד טענה הנתבעת כי שותפו של התובע, בשם דודי, הורה לה מידי פעם למסור את הרכב לאדם אחר מאנשי החברה.

על פי דרישת התובע, מסרה הנתבעת לחב' שלמה סיקסט דו"ח אודות התאונה, ולדבריה - אף שילמה לחב' שלמה סכום של 820 ₪, על פי דרישתה, על מנת להסדיר את נושא התאונה. הנתבעת הסבירה בעדותה כי הסכימה לעשות זאת, כיוון שהתובע עיכב תשלומים שהגיעו לה בגין עבודתה כסוכנת מכירות, וכי סירב לשלם את המגיע לה, עד אשר תסדיר את עניין התאונה עם חב' שלמה סיקסט.

בנסיבות אלה, וכיוון שהרכב היה משוייך לנתבעת, כרכב שהועמד לצורכי עבודתה, הסכימה הנתבעת - לטענתה, בלית ברירה - לחתום על הדו"ח אצל חב' שלמה ולשלם את הסכום שנדרש ממנה, על מנת לקבל מהתובע את התשלומים שהגיעו לה.

3.התובע הגיש את התביעה דנן לא בגין אותה תאונה, שעניינה הוסדר כאמור על ידי הנתבעת, אלא בגין הדו"ח בשל חציית צומת ברמזור אדום. בהיות התובע רשום כשוכר הרכב, הוגש הדו"ח כנגדו, והוא שילם בגינו קנס בסך 1,600 ₪. חמור מכך, בגין דו"ח זה נזקפו לחובת התובע "נקודות", והוא נדרש לעבור קורס נהיגה מונעת.

בתביעה דנן תבע התובע מהנתבעת החזר של סכום הקנס, וכן - צו המורה להעביר על שמה את רישום הנקודות שנזקף לחובתו. הסעד האחרון, שהוא החשוב לתובע, אינו מצוי בסמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות, אך לו הוכיח התובע את תביעתו, יכול היה לקבל את הסעד של החזר סכום הקנס ששילם.

4.הנתבעת כופרת בתוקף בכך שהיא, או מי מטעמה, נהגו ברכב ביום 12.3.06.

התובע לא חלק על טענת הנתבעת, כי הוא עצמו לא הרבה אותה עת לשהות במקום עסקה של החברה שבבעלותו, אלא בעיקר שותפו. התובע אישר כי אין ביכולתו להפריך את טענת הנתבעת, כי אותו שותף הורה לה להעמיד את הרכב גם לרשות אחרים, ואין ביכולתו להוכיח כי היא זו שנהגה ברכב שעת שחצה צומת ברמזור אדום, או כי הנהג היה אדם, שהנתבעת מסרה לו את הרכב, שלא בהתאם להוראת שותפו של התובע.

התובע ביקש להסתמך על כך, שהנתבעת הסכימה להסדיר מול חב' שלמה את עניין התאונה, שאירעה כשבוע לפני חציית הצומת ברמזור אדום, כבסיס למסקנה כי גם בעת חציית הצומת כאמור היה הרכב בחזקתה של הנתבעת או של אדם מטעמה, שלא על פי הוראות מעסיקתה.

הנתבעת טענה כי התובע יכול היה לקבל מהמשטרה תצלום של הרכב, שצולם בעת שחצה את הצומת ברמזור אדום, ואז יכול היה לראות כי לא היא נהגה בו, והתובע טען כי המשטרה סירבה לתת לו תצלום זה (התובע מסר כי היה מיוצג על ידי עורך דין בעניין זה, אך לדבריו, באו-כוחו לא הציע לו לנקוט הליך, על מנת לחייב את המשטרה למסור לו את התצלום).

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, מסקנתי היא כי התובע לא הוכיח את תביעתו: התובע לא חלק על האפשרות, שהרכב היה נהוג בידי אדם אחר מהנתבעת, על פי הוראת שותפו לבעלות בחברה המעסיקה. הנתבעת מצידה הסבירה את הנסיבות שבהן הסכימה, בלית ברירה, להסדיר את עניין התאונה מול חב' שלמה, אך עמדה בתוקף על טענתה, כי גם ביום חציית הצומת ברמזור אדום, לא היה הרכב נהוג על ידה, או על ידי מי מטעמה. לא היה בידי התובע להפריך טענה זו.

6.משלא הרים התובע את נטל הראייה שעליו, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות המשפט בסך 400 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

7.המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות לבקש רשות ערעור מביהמ"ש המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום, י"ב טבת תש"ע, 29 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: