בלולו נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר גבריאל בלולו, נולד בשנת 1929 בטריפולי בלוב וחי שם עם משפחתו בעת כניסת הגרמנים ללוב. בשנת 2001 הגיש תביעה למשיבה להכיר בו כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) ונדחה. החלטת הדחייה נשלחה לו בינואר 2003 שלא בדואר רשום.

בתחילת 2010 חזר ופנה למשיבה, הופנה להחלטת הדחייה הקודמת ועל כך הערר.

תמצית קורותיו של העורר בתקופה הרלוונטית

עיקרי הצהרתו בטופס התביעה משנת 2001:

בני משפחתו הוכו ביציאתם מן הבית בטריפולי. אחיו הבכור "הציל בחורה יהודיה שהפשיסטים ניסו לתקוף" והמשפחה ברחה לזוארה מחמת הפחד. העורר מספר כי בהגיעם לזוארה לא הצדיעו למושל ועקב כך שוטרים רדפו אחריהם, השליכו את אחיו מנחם לכלא ולקחו אותו למחנה עבודה בסידי עזאז.

העורר מתאר את תנאי החיים הקשים בזוארה.

תמצית גרסתו בעדותו בפני הועדה:

ברחו מטריפולי לזוארה מחמת הפחד ואחת הסיבות לחשש היתה מפני תוצאות התקרית שהיתה לאחיו מנחם עם הפשיסטים האיטלקים (ראה הצהרת האח בתיק המשיבה בעניינו). מוסיף העורר כי כשהגיעו לזוארה לא הצדיעו למושל והשוטרים התנכלו להם. אחיו נעצר ונלקח למחנה עבודה. עוד סיפר העורר, כי במעמד בו נתקלו בשוטרים, אחיו ניסה לברוח והשוטרים תפסו בו בעורר והוא התעלף מהפחד.

בשלב הסיכומים הוברר כי אחי העורר, מנחם ואחותו רחל ברדה, הגישו אף הם תביעות למשיבה והיא ביקשה לדחות סיכומיה לצורך עיון והשוואה בין הגרסאות.

המשיבה הגישה לעיוננו את תיקי האחים. התיק של האחות נפתח בשנת 2001, לא צרפה הצהרה לטופס הבקשה ולכן בקשתה לא טופלה.

האח מנחם, אשר נפטר בינתיים, הגיש תביעתו ב- 2001, נדחה ולא ערר על הדחייה.

ניתוח מהימנות גרסת העורר:

המשיבה מבקשת לדחות את הערר בהצביעה על סתירות בין גרסאות העורר ואחיו, סתירות מהותיות היורדות, לדעתה, לשורש מהימנות עדותו היחידה של העורר.

אף אנו מודעים לשוני הלא מבוטל בין הגרסאות ביחס לאירועים המתוארים ע"י העורר כגון; לדבריו היה יחד עם מנחם ז"ל בעת שהאחרון סייע לבחורה שהותקפה ע"י הפשיסטים האיטלקים, בעוד שלגרסת מנחם הוא עצמו הזדמן למקום באקראי כשרכב על אופניו ואינו מזכיר בהצהרתו כי היה בחברת העורר. כמו כן מסרו גרסאות שונות לגבי נסיבות מאסרו של מנחם לאחר ההיתקלות עם המושל; לגרסת האח המקרה ארע בהיותו עם חבריו מזוארה עמם אף נעצר, ואילו לטענת העורר גם הוא נכח באותו מעמד למרות שאחיו לא הזכירו.

עוד מצאנו אי בהירות וסתירה בדברי העורר בנוגע לשליחת אחיו לעבודת כפייה. מנחם, שהיה מבוגר מהעורר בשנה ובזמן הרלוונטי כבן 14, לא ציין בהצהרתו כי נשלח לסידי עזאז, אלא שנכלא בזוארה ואת העבודות עשה בבית הסוהר. זאת ועוד, עדים מטעם האח שתצהיריהם צורפו בזמנו לתביעתו, סיפרו כי דוקא העורר שבפנינו נשלח למחנה בו עבדו עבודות כפייה (ראה תצהירים של סעדון יהודה וחסן חלפו). בהתייחס לנקודה זו נזכיר, כי לפי הידע ההיסטורי, לעבודות כפייה נלקחו גברים יהודים מגיל 18.

טענת העורר כי בני המשפחה הוכו ביציאה מביתם לא הובהרה דיה ולא נוכל על פיה לקבוע כי העורר היה קורבן או עד לאלימות נאציונל-סוציאליסטית.

ברם, על אף הסתירות והפרכות בהן לוקה גרסת העורר, אנו מקבלים דבריו כי המשפחה ברחה מטריפולי, בין היתר, מפחד השלטונות. חלק זה של העדות עולה בקנה אחד עם האמור בהצהרה של מנחם כי היה מבוקש בגלל העימות עם הפשיסטים באירוע המתואר לעיל, ולכן ברח אל מחוץ לעיר. בנקודה זו אנו מאמינים לעורר כי המשפחה ברחה יחד עם מנחם.

אנו מקבלים אפוא את הערר והשאלה שנותר לדון בה מהו המועד לתחילת הזכאות לתשלום התגמולים; מיום הגשת התביעה ב-2001 כטענת העורר או ממועד מאוחר יותר כטענת המשיבה.

יצויין כי ב"כ הצדדים הגישו השלמה בכתב לסיכומיהם וטענת השיהוי הועלתה לראשונה ע"י המשיבה בתוספת לסיכומיה. ב"כ העורר מתנגדת להעלאת טענת השיהוי בשלב בו נטענה – ראה סעיף 1 ל"תגובת המערער לתגובת המשיבה".