ביתם נ' נסרה

החלטה

1. בפניי בקשת רשות להתגונן, מפני תביעה בסדר דין מקוצר על סך 100,000 ₪.

בכתב התביעה נטע כי המשיב הלווה למבקשת ולבעלה סכום של 25,000 דולר, בשנת 2007. המבקשת ובעלה לא החזירו דבר, ועל כן תובע המשיב את סכום ההלוואה בצירוף פיצוי מוסכם, כפי שנקבע בהסכם, על סך 8,000 דולר. לכתב התביעה צורפו הסכם ההלוואה, אישור קבלת כספים במזומן, הודעת מישכון ואישור על רישום משכון על קרקע בבעלות המבקשים לטובת המשיב, בהתאם להסכם.

2. בדיון שהתקיים בפני נחקרו המבקשת ובעלה על תצהיריהם שצורפו לבקשת הרשות להתגונן, ובתום החקירה סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.

3. המבקשת אינה מכחישה את חתימתה על ההסכם שצורף לכתב התביעה. אף על פי כן טוענת המבקשת, כי כלל לא קיבלה מהמשיב הלוואה.

לטענתה, בין המשיב לבעלה שררו יחסים עסקיים, אשר במסגרתם, שימש המשיב בשנת 2000 כקבלן בנייה לביתם, ואילו בעלה ביצע עבודות מסגרות עבור המשיב. בעלה של המבקשת והמשיב אמורים היו להתקזז בגין החובות ההדדיים, כאשר נותרה יתרת חוב לטובת המשיב (כ-25,000 ₪). לטענתה, היתה הסכמה כי בגין יתרה זו יבצע בעלה של המבקשת עבור המשיב עבודות מסגרות נוספות.

לטענת המבקשת, בשנת 2007 – השנה בה צריכה הייתה להתיישן עילת התביעה של המשיב בגין יתרת החוב האמורה, הגיע המשיב לביתם והחתים אותם על הסכם ההלוואה נשוא התביעה. לטענת המבקשת, המשיב הפעיל נגדם לחץ נפשי וחברתי, באמצעות קרובי משפחה, ובשל כך הסכימה לחתום על ההסכם, אף על פי שלא קיבלה מהמשיב דבר.

לטענת המבקשת, המסמך לפיו היא מאשרת רישום הערת אזהרה על ביתה לטובת המשיב נושא חתימה מזויפת, וכך גם טופס רישום המשכון על הבית לטובתו של המשיב.

4. בדיון שהתקיים בפני נחקרו, כאמור, המבקשת ובעלה על תצהיריהם.

בחקירתם עמדו על הגירסה, לפיה אמנם חתמו שניהם על הסכם ההלוואה, אך, למעשה, לא היתה הלוואה ולא קיבלו כספים.

במסגרת הסיכומים טען ב"כ המבקשת, כי הסכם ההלוואה אינו מקיים את הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, לעניין פירוט הריבית, הפריסה לתשלומים וכו'. על פי הנטען, אין סבירות בקבלת הלוואה, מתוך מצוקה כספית קשה, כפי שנרשם בהסכם, כאשר הלווים מתחייבים להחזירה תוך שישה חודשים. עוד נטען, כי עצם העובדה שהמשיב בחר לתבוע את המבקשת בלבד, כאשר הסכם ההלוואה חתום על ידי שני בני הזוג, מעלה אף היא סימני שאלה גדולים. לטענת המבקשת, תמוהה העובדה כי בהסכם צוין במפורש, שהמבקשת ובעלה מודים בקבלת הכספים, ואף נחתם נספח מיוחד לצורך זה, כאילו המשיב הכין מראש את הקרקע לטענות נגד עצם מתן ההלוואה. עוד טענה המבקשת, כי מהחקירה הנגדית של בעלה עלה, שחתם על שטרי חוב, שסכומיהם שונים מסכומי ההלוואה, ובכל זאת בחר המשיב לתבוע רק אותה. בנוסף נטען, כי עצם קיומם של שטרי חוב רבים (44 שטרות על סך 2,500 ₪ כל אחד) מלמד על תנאי החזר הלוואה השונים מהמפורט בהסכם ההלוואה, שם דובר על החזרת סכום ההלוואה כולו בחלוף שישה חודשים. בנוסף, לטענת המבקשת, הגשת התביעה בחלוף כחמש שנים מיום מתן ההלוואה לכאורה, תמוהה אף היא, כאשר כביכול מדובר בהלוואה אותה צריך היה להחזיר תוך שישה חודשים.

5. לטענת המשיב, אין טענה ממשית בתיק המצדיקה מתן רשות להתגונן. לטענת המשיב, קיימות סתירות בגירסאות המבקשת ובעלה. לטענתו, המבקשת ובעלה טוענים לזיוף חתימות, אך לא טרחו לפנות בעניין זה למשטרה. כן הוא טוען, כי הוא רשאי להחליט מתי יתבע ואת מי, ואין ללמוד מכך דבר באשר לעצם זכות התביעה שלו, הנתמכת בהסכם הלוואה, אשר אין המבקשת ובעלה מכחישים חתימותיהם עליו. לטענת המשיב, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל, משאין מדובר בהלוואה בריבית, אלא בעזרה חברית בלבד, ללא כל ריבית. המשיב הוסיף וטען בסיכומיו, כי מלכתחילה אמור היה בעלה של המבקשת להחזיר את ההלוואה מתוך פיצויי פיטורין שעתיד היה לקבל, אך בהמשך, לאחר שראה כי הוא אינו משלם דבר, הסכים לפניית קרובי משפחה לפרוס את החוב לתשלומים, ועל כן החתים את בעלה של המבקשת על שטרי חוב. לטענת המשיב, טענות המבקשת בדבר כפייה ולחץ אינן מקיימות את הוראות החוק והפסיקה ביחס לטענות מעין אלו, ועל כן – אינן מהוות הגנה מפני התביעה.

6. בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן, אין בית המשפט נכנס לבירור אמיתות העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשת הנתבע, אלא עליו לבחון אם יש בגרסת הנתבע, בהנחה שתוכח, עילת הגנה מפני התביעה, ודי בכך שגרסת הנתבע לא קרסה תחתיה בעת החקירה הנגדית (ראה למשל ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 521).

אין בית המשפט רשאי, בשלב זה, לבדוק כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו או מה טיב ראיותיו (ראה למשל ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל (פורסם בנבו)). בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן ניתן אף להעלות טענה בעל פה נגד מסמך בכתב.

6. סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפייה, וזו לשונו:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

ביטול כאמור, יעשה על פי ס' 20 לאותו חוק: בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.

המבקשת אינה טוענת כי מסרה הודעת ביטול, ונראה לכאורה, כי אף אם היו נסיבות של כפייה, כטענת המבקשת, הרי שזו פסקה בשלב מסויים, מבלי שהמבקשת תפעל לביטול ההסכם תוך זמן סביר לאחר מכן.

יחד עם זאת, הודעת ביטול אינה מחייבת נוסח או צורה מיוחדים, ולעתים די בהודעת ביטול בעל-פה, ואף בהגשת כתב טענות כתחליף להודעת ביטול מפורשת. על כן, לא ניתן לשלול, כי קיימת למבקשת הגנה, אפילו דחוקה, מפני התביעה, על אף הודאתה בחתימתה על ההסכם, ועל אף העובדה שלא נטען למתן הודעת ביטול, כאשר ביהמ"ש יקבע, לאחר שמיעת עדויות, אם המבקשת תחוב על פי חתימתה ואם לאו.

כפי שכבר נאמר לעיל, אף הגנה בדוחק מזכה ברשות להתגונן. כאשר עיקר הטענה, כי לא ניתנה הלוואה, למרות האמור בהסכם, וכי ההסכם נועד ליתן לבוש של הלוואה לחוב ישן, תוך אי עמידה בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות – סבורני כי ראוי ליתן למבקשת רשות להתגונן, על מנת שיהא לה יומה בביהמ"ש.