בית-משפט השלום מוסמך לגזור עונש מאסר מצטבר העולה על שבע שנות מאסר

השופט א' א' לוי:

1.          לבית משפט השלום הוגש כתב-אישום המייחס לפלוני מספר עבירות שאינן נובעות מאותו מעשה. בית-המשפט הרשיעו בעבירות אלו וגזר לו בגינן מאסר העולה על שבע שנים. האם חרג בית-המשפט מסמכותו העניינית?  זוהי השאלה הניצבת בפנינו. 

רקע עובדתי

2.        בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בחיפה כנגד המשיב, אילן סגל, פורטו שלושה אישומים. על-פי הנטען באישום הראשון, זייף המשיב מספר מסמכים במטרה ליצור לעצמו זהות בדויה, הציגם בפני רשויות ומוסדות שונים, ואף התקבל בעזרתם לעבודה כמאבטח ונהג בחברת "ברינקס", העוסקת בהובלה משוריינת של כספים. עוד נטען, כי ימים ספורים לאחר שהחל בעבודתו בחברה זו, גנב המשיב רכב "ברינקס" שעל הובלתו היה מופקד, ובו למעלה מ-4.7 מיליון ש"ח. במסגרתו של האישום השני יוחסו למשיב שורה של מעשי גניבה וזיוף, באמצעותם הונה את המוסד לביטוח-לאומי להעביר לו תגמולי-מילואים להם לא היה זכאי, בסכום של 281,719 ש"ח. תקבולים אלה הועברו, על-פי הוראת המשיב, לשישה חשבונות בנק שונים, אותם פתח בזהות בדויה. ולבסוף, האישום השלישי גולל סדרה של מעשי הטרדה אותם ביצע המשיב בין השנים 2001 ל-2003, כלפי מספר אנשים וחברות באמצעות מכשיר הטלפון והפקס.

פסק-דינו של בית-משפט השלום

3.        המשיב הודה בכל עובדותיו של כתב-האישום, והורשע בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות כאדם אחר, גניבה בידי מורשה, גניבה וכן הטרדה ואיומים, עבירות לפי סעיפים 418, 420, 415, 441, 393, 383, 384 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982. בעקבות ההרשעה נגזר דינו של המשיב באופן הבא: בגין האישום הראשון ("פרשת הברינקס") הוא נדון לשבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח. בגין האישום השני ("פרשת ההונאה של ביטוח לאומי") הושתו עליו שנתיים מאסר, ושנה מאסר על תנאי. כן נקבע, כי 18 חודשים מתוך מאסר זה ירוצו במצטבר למאסר אשר הוטל בגין האישום הראשון. בגין האישום השלישי (מעשי ההטרדה) נגזרו למשיב ארבעה חודשי מאסר בהם ישא במצטבר למאסרים האחרים, ושישה חודשים מאסר על תנאי. תקופת המאסר הכוללת בגין שלושת האישומים הועמדה אפוא על שמונה שנים ועשרה חודשים.

ההליך בפני בית-המשפט המחוזי

4.        המשיב הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. באשר להכרעת-הדין, טען המשיב כי כתב-האישום נגדו הכיל שלושה אישומים שאין ביניהם, מבחינת המסכת העובדתית, קשר ענייני, וזאת אך במטרה להפעיל עליו לחץ ולהקשות על הגנתו. עוד הלין המשיב על טעויות משפטיות שנפלו, להשקפתו, בהרשעתו בחלק מן העבירות. באשר לגזר-הדין, טען המשיב, כי העונש אשר הושת עליו אינו מידתי וחורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מהסוג בהן הורשע. עוד נטען, כי בית-משפט השלום חרג מסמכותו, כאשר גזר עונש נפרד בגין כל אישום ואישום והורה על הצטברות העונשים באופן שתקופת המאסר הכוללת עולה על זו שהוא מוסמך - כך על-פי הנטען -  להטיל מכוח סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), היינו - 7 שנים. יצוין, כי בעוד הערעור תלוי ועומד החזיר המשיב סכום של 700,000 ש"ח מכספי הגניבה, ועתר לראות בכך שיקול להקלה בעונש.

5.        בית-המשפט המחוזי דחה את השגות המשיב כנגד הכרעת-הדין, תוך שהוא קובע כי איחוד האישומים אמנם "עלול היה להכביד על הגנת [המשיב] וגם היה בו כדי להשחיר פניו ... מעצם הצגת מכלול האישומים בפני מותב אחד" (עמוד 6 לפסק-הדין). ברם, נקבע כי מאחר והמשיב הודה בעובדות המפלילות בשלב מוקדם של משפטו, עניין זה לא גרם בפועל לעיוות-דין. שונים היו פני הדברים באשר לערעורו של המשיב כנגד גזר-הדין. נקבע, כי בית-משפט השלום חרג מסמכותו העניינית כאשר הטיל על המשיב, בגין האישום הראשון, מאסר כולל לתקופה של תשע שנים (מאסר בפועל ומאסר על תנאי), שכן הוראתו של סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט קובעת, כי העונש המרבי אותו רשאי היה בית-משפט לגזור בגין העבירות דנן הוא שבע שנות מאסר, כאשר המאסר המותנה הוא חלק מהמאסר הכולל, ובלשון המקור:

"נראה כי איננו נזקקים לדון במסגרת ערעור זה בסוגיית מידתיות הענישה מאחר ונפלה שגגה תחת ידו של בית משפט קמא בגוזרו את הדין באישום הראשון. בית משפט קמא גזר עונש אחיד על כל העבירות בהן הורשע הנאשם באישום זה ולא הפריד בין העבירות השונות. העונש שנגזר היה 7 שנות מאסר לריצוי בפועל ועוד 2 שנות מאסר מותנה. העונש המירבי אותו רשאי היה בית משפט לגזור על העבירות הנ"ל, בשים לב לעבירה החמורה ביותר שבכתב האישום, הוא 7 שנות מאסר, כאשר המאסר המותנה הוא חלק מהמאסר הכולל שנגזר, זאת בהתאם להוראות סעיף 52 (א) לחוק העונשין. בפועל גזר בית משפט קמא עונש של 9 שנות מאסר, מהם שנתיים מאסר מותנה. בכך חרג מסמכותו הקבועה בחוק" [ההדגשות הוספו] (עמ' 14 לפסק-הדין).

בהתאם לכך הפחית בית-המשפט את תקופת מאסרו של המשיב והעמידה על שבע שנים, מתוכן חמש שנים מאחורי סורג ובריח. בהמשך, הופחת הקנס שהוטל על המשיב והועמד על סך של 2,300,000 ש"ח, זאת, בין השאר, נוכח ההשבה החלקית של כספי הגניבה. לבסוף, ערך בית-המשפט שינוי בתקופות המאסר על-תנאי, שינוי שאינו מענייננו עתה.

6.        ביום שניתן פסק-הדין הגישה המבקשת לבית-משפט המחוזי בקשה דחופה "לתיקון טעות משפטית" שנפלה בו, להשקפתה. היא טענה כי האישום הראשון ("פרשת הברינקס") כלל אישומים בעבירות שונות שאינן בגדר "מעשה אחד", ועל כן ניתן היה לגזור על המשיב עונש כולל, גם אם הוא עולה על הצטברותם של העונשים המרביים שנקבעו לצדה של כל אחת מהעבירות בהן הורשע. בקשה זו נדחתה בנימוק שעל אף שמעשיו של המשיב במסגרת אישום זה מהווים יותר מ"מעשה אחד", לא היה מוסמך בית-משפט השלום לגזור עונש העולה על שבע שנות מאסר, הואיל ולא הפריד בגזר-הדין בין העונשים המוטלים בגין כל מעשה עבירה.

ההליכים בפני בית-משפט זה

7.        המבקשת מזה והמשיב מזה הגישו בקשות ליתן להם רשות לערער כנגד פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בקשת המשיב (רע"פ 7144/05), בה עתר להפחתה נוספת בתקופת המאסר ובשיעורו של הקנס שהוטלו עליו, נדחתה ביום 11.1.06, משנמצא כי היא אינה מעוררת שאלה משפטית כלשהי. כאמור, גם המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואת בקשתה מיקדה בסוגיית סמכותו העניינית של בית-משפט השלום. לטענתה, בידי בית משפט השלום מסורה הסמכות לגזור - בגין מספר עבירות - עונש כולל אחד העולה על שבע שנות מאסר, ולא קיימת כל דרישה לפרט במצב זה את העונש המוטל בגין כל אחת מן העבירות. המשיב מצידו סבור, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, שכן להשקפתו בדין יסודה.

           לאחר שהאזנו לטעוני הצדדים, ומתוקף סמכותנו לפי סעיף 205 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, החלטנו לדון בבקשה זו כאילו ניתנה בה רשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

 דיון בשאלת הסמכות

8.       ההוראה המגדירה את היקף סמכותו העניינית של בית-משפט השלום בעניינים פליליים, קבועה בסעיף סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט: