בית משפט השלום אינו מוסמך ליתן צו עשה לחשיפת פרטי גולשים

בפני תובענה לצו עשה המורה לנתבעת לחשוף את פרטיהם של מפיצי הדיבה - לטענת התובעת  - כפי שהופיעו ב"פורום" בפורטל האינטרנט "תפוז" המופעל על-ידי הנתבעת.

בכתב הגנתה הותירה הנתבעת לשיקול דעת בית המשפט את נושא הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה דנן, נוכח הסעד המבוקש.

היות ונושא הסמכות העניינית אינו נתון לשיקול דעת, התבקשו הצדדים להתייחס לנקודה זו.

לטענת התובעת, עניינה של התובענה דנן ב "בקשה לסעד מקדמי אשר כל מטרתו להקדים הגשת תובענה עפ"י חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965"; וכי "הצו המבוקש במקרה דנן הינו סעד מקדים ומשלים לתובענה אשר בכוונתה של התובעת להגיש לבית משפט זה, כנגד מפרסם דברי הבלע".

על כן סבורה התובעת כי העתירה הנה בסמכותו של בית משפט השלום.

התובעת סומכת את טיעוניה על החלטה שניתנה בבש"א (ירושלים) 4995/05 פלונית (קטינה) נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח'. תק-של 2006(1), 11480, על-ידי כב' השופטת דר' אגמון-גונן, אשר החליטה בין השאר:

"בטרם אדון בטענות הצדדים גופן, אציין כי אין ממש בטענות המקדמיות. המדובר בבקשה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן-חוק איסור לשון הרע), בתביעות ובבקשות לפיו מוסמך לדון בית משפט זה. סמכותו של בית משפט זה ליתן את הסעד המבוקש קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן-חוק בתי המשפט). מכוח דינים אלו רשאי בית המשפט לדון בבקשה זו..".

עוד סומכת התובעת על אמירתו של כב' השופט לבנוני בבש"א (ח-י) 5478/06 קי.אס.פי מחשבים בע"מ נ' ברק א.טי.סי 1995 החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, לאמור:

"מקובלת עליי עמדת המבקשת כי לבית משפט זה מוקנית סמכות עניינית לדון בבקשה. הבקשה שבפניי אמורה להקדים הגשת תובענה לפי חוק איסור לשון הרע, שפשיטא תהא מבחינת הסעד הכספי שיידרש בגבולות סמכותו של בית משפט זה. בנסיבות אלה, בית משפט זה הוא בר סמכות, על דרך העיקרון, להושיט סעד ולהיענות לבקשה, אף בגדר סמכותו הכללית ליתן סעד בהתאם לסעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד - 1984".

איןאני שותף לדעתם של חבריי השופטים המלומדים כב' השופטת דר' אגמון-גונן וכב' השופט לבנוני.

סמכותו העניינית של בית משפט השלום נקנית אם הענין הנדון מצוי בתחום העניינים המפורטים בסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. נושאים/עניינים שאינם בסמכותו העניינית של בית המשפט, הנם - על-פי סעיף 40 - בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

צו העשה אותו ביקשה התובעת אינו ניתן להערכה כספית ועל כן הסמכות לתיתו מסורה לבית המשפט המחוזי מכח סמכותו השיורית.

(ראה בנדון רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שורץ פד"י נג (1)  670).

העובדה שהבקשה אמורה "להקדים הגשת תובענה לפי חוק איסור לשון הרע", שיתכן ותהיה בסמכותו של בית המשפט (אם יתקבל הסעד המבוקש עתה), אינה הופכת את העתירה הנוכחית, כעתירה שבתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

על אחת כמה וכמה, נכונים הדברים כאשר התובעת מציינת כי את התובענה העתידית היא אמורה להגיש "כנגד מפרסם דברי הבלע" ולא כנגד הנתבעת.

ללמדך, כי הסעד המבוקש בתובענה/בעתירה הנוכחית הוא הסעד העיקרי והסופי כלפי נתבעת זו. סעד עיקרי זה - שאינו ניתן להערכה כספית - הנו בסמכותו השיורית של בית המשפט  המחוזי. בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בסעד המבוקש.

אין אני מקבל את הדעה כי סמכותו של בית משפט השלום לדון בעתירה זו, מקורה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט. סעיף זה אמנם קובע כי "כל בית המשפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו", אולם סמכות זו אשר הוענקה לבית המשפט צריכה להיות ב"ד' אמות" הסמכות שהוענקה מלכתחילה לבית המשפט, ורק במסגרת תחומי הסמכות הכלליים של אותו בית משפט. השאלה איזו ערכאה מוסמכת ליתן את הסעדים על-פי סעיף 75 לחוק, מוכרעת על-פי סמכותו העניינית של בית המשפט. סעיף 75 לחוק,  אינו עומד עצמאית ו אינו מעניק סמכויות ענייניות נוספות על אלו הקבועות בחוק. מטרתו של סעיף 75, לאפשר לבית המשפט בפניו הוגשה תובענה/עתירה בסמכות עניינית, להעניק את אותם הסעדים המופיעים בסעיף זה. לאמור, בשלב ראשון יש לבדוק אם התובענה/העתירה הוגשה לבית המשפט המוסמך עניינית לדון בתובענה זו. רק לאחר מכן ניתן לעתור לסעדים המפורטים בסעיף 75 לחוק.

ראה לענין זה: