בית המשפט העליון לא יתערב ככלל בשיעור הפיצויים שנקבעו בגין תאונת דרכים

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.         ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט - כתארו אז - ש' ברלינר) מיום 25.12.03 בת"א 1671/00, בגדרו נדון שיעור הפיצויים המגיע למערער (המשיב בערעור שכנגד; להלן המערער) מהמשיבה 2 (המערערת שכנגד; להלן המשיבה) בגין תאונת דרכים בה היה מעורב המערער.

ב.         (1) המערער, תושב מג'דל-שאמס, יליד 1973, נפגע קשות בתאונת דרכים. התאונה התרחשה ביום 17.10.00, שעה שנסע המערער ברכב ג'יפ ממג'דל-שאמס לכיוון הישוב מסעדה; ברכב נהג המשיב 1, אחיו של המערער. במהלך הנסיעה סטה רכב אחר לנתיב הנסיעה של המערער ואחיו. על מנת שלא להתנגש ברכב האחר, הסיט משיב 1 את רכבו ממסלול נסיעתו. כתוצאה מסטייה זו התנגש הרכב בו נסע המערער בסלע, והידרדר לתעלה בצידי הדרך. המערער נזרק מהרכב, ונחבל קשות בגופו. בעקבות התאונה נזקק המערער ל - 156 ימי אשפוז. לאחר מכן יצא לאוקראינה, שם נותח בגבו. ביום 26.12.00 הגיש המערער תביעה, בה עתר לחייב את המשיבה לפצותו בגין נזקיו בתאונה האמורה כתאונת דרכים. המשיבה טענה כי המדובר בתאונה שהיתה גם תאונת עבודה.

            (2) את המערער בדקו שני מומחים רפואיים שמונו מטעם בית המשפט. האורתופד ד"ר וולפין קבע, כי בעקבות התאונה נותרה למערער נכות בשיעור 100% בגין פרה-פלגיה מלאה (שיתוק מלא של שתי רגליים, הנגרם בגלל מחלה או פגיעה בחוט השדרה, מלווה בדרך כלל באבדן תחושה באזור שמתחת לפגיעה ובהפרעה בתפקוד שלפוחית השתן), וכן נכות בשיעור 10% בגין הגבלות בתנועות קרסוליו. ד"ר פרבר, מומחית בתחום השיקום, קבעה, כי התאונה גרמה לקיצור תוחלת חייו של המערער בשיעור 10%. עוד ציינה ד"ר פרבר, כי נכותו של המערער אכן עומדת על 100%, וכי לדעתה אין צורך בקביעת אחוזי נכות נפרדים בגין ההגבלה בקרסוליים. כן נדרשה חוות דעתה של ד"ר פרבר לצרכיו המיוחדים של המערער.

פסק הדין קמא

ג.          בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבה, לפיה היתה התאונה תאונת עבודה. נכותו התפקודית של המערער נקבעה בשיעור 80%, וכושר השתכרותו הממוצע נקבע לסכום של 5,000 ש"ח לאחר ניכוי מס הכנסה. על פי נתונים אלה חושבו הפסדי השתכרותו. סך כל הפסדיו בעבר (עד מתן פסק הדין) חושב לפי אבדן מלא של כושר ההשתכרות, ונקבע בסך 195,000 ש"ח, ואילו הפסד כושר השתכרותו בעתיד נקבע בסכום של 1,022,312 ש"ח; בראש הנזק של עזרה לזולת נפסקו למערער פיצויים בסך 6,000 ש"ח לחודש. לפיכך, נפסקו למערער בראש נזק זה 204,000 ש"ח בגין הפסדי העבר, וסכום של 1,718,154 ש"ח בגין ההפסד העתידי; באשר להוצאות הניידות נקבע, כי היקף נסיעותיו של המערער בחודש הוא 1,500 ק"מ, מתוכם יש להפחית 500 ק"מ, אותם היה נוסע המערער גם אלמלא התאונה. הפיצוי בגין 1,000 ק"מ לחודש הוא 2,224 ש"ח לחודש, ועל כן נפסקו למערער 51,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות בעבר ו - 636,862 ש"ח בעבור הוצאות ניידות בעתיד; עוד בחן בית המשפט את צרכי הדיור של המערער, וקבע, כי הסכום הסביר להתאמת מגוריו הוא 135,000 ש"ח, נוסף על 75,000 ש"ח שנפסקו לו לצורך רכישת זחליל (מתקן נייד להעלאת אדם בכסא גלגלים ממפלס למפלס על גבי מדרגות). לעניין מגורי הארעי, להם נזקק המערער - מגורים בבית הוריו על ההתאמות הכרוכות בכך - נפסק למערער סכום של 41,600 ש"ח. סך הכל נפסק למערער בראש נזק זה סך 251,600 ש"ח; סכומים נוספים שנפסקו: 30,000 ש"ח לצורך כביסה וייבוש; 200,000 ש"ח בגין אביזרי שיקום וטיטולים; 70,000 ש"ח בעבור טיפול נפשי וטיפול לשיקום מיני ובעבור השתתפות בתרופות; 60,000 ש"ח עבור תרופת הויאגרה; 30,000 ש"ח לצורך פעילות ספורט ושחיה; בגין הנזק הלא ממוני חושב הפיצוי ונקבע לסכום של 161,193 ש"ח. בסך הכל נקבע סכום נזקיו של המערער בסך 4,663,753 ש"ח. מסכום זה נוכו התשלומים התכופים שקיבל המערער בסך 338,880 ש"ח וכן תגמולי הביטוח הלאומי בסך 2,099,054 ש"ח. טענת המערער, לפיה יש לחייב את המשיבה במימון הניתוח שעבר באוקראינה בסך 17,000 דולר של ארה"ב - נדחתה.

טענות המערער והמשיב שכנגד

ד.         (1) טענותיו של המערער בערעור דנן נסבות על שאלת שיעור הקיצור בתוחלת החיים ועל סכומי הפיצוי שנפסקו לו בראשי הנזק השונים.

            (2) לטענת המערער, היה על בית המשפט המחוזי לפסוק לו פיצוי בגין מימון הניתוח באוקראינה, שכן הניתוח בוצע שם בלית ברירה.

            (3) עוד נטען, כי נוכח העובדה, שהמערער היה פעיל בתחומי ספורט שונים, לא היה מקום לקבוע, כי נתקצרה תוחלת חייו בעקבות התאונה. בהקשר זה נטען, כי שגה בית המשפט קמא בהסתמכו על חוות דעתה של ד"ר פרבר, שהתבססה על נתונים סטטיסטיים, מבלי להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער.

            (4) באשר לכושר ההשתכרות; נטען, כי מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי עולה, כי השכר הממוצע של המערער עובר לתאונה עמד על 8,500 ש"ח לחודש. לדברי המערער, בחודשים שקדמו לתאונה היו לו הכנסות שונות, שלא דווחו לרשויות המס. עוד נטען לגבי ראש נזק זה, כי היה על בית המשפט לקבוע שהמערער איבד לחלוטין את פוטנציאל השתכרותו, שכן אין סיכוי למציאת עבודה במגבלותיו הגופניות.

            (5)  בנוסף נטען, כי בסכום שנפסק לטובת המערער היה מקום ליתן משקל לעובדה, כי המערער מגדל לבדו את בתו.

            (6) לטענת המערער, בית המשפט המחוזי קיפח אותו עת פסק לו פיצוי חודשי בסך 6,000 ש"ח בעבור עזרת צד שלישי. נוכח הנסיבות המיוחדות המלוות את המקרה דנא, כך נטען, צריך סכום זה לעמוד על סך 15,750 ש"ח.

            (7) אשר לפיצוי בגין הניידות; נטען, כי בית המשפט העריך את היקף נסיעותיו של המערער ב - 1,500 ק"מ בחודש, בעוד ממוצע נסיעותיו נע בין 2,000 ל - 2,500 ק"מ בחודש. כן נטען, כי בית המשפט קבע, שהמערער זכאי לרכישת רכב מותאם, אולם זכרו של רכב זה לא בא בסכום הכולל שנפסק לו.

            (8) אשר לדיור; לדברי המערער, היה על בית המשפט לקבוע, כי המערער משלם להוריו דמי שכירות בגין התקופה בה הוא גר בביתם ולפצותו בהתאם. עוד נטען, כי עלויות התאמת ביתו ובית הוריו גבוהות באופן ניכר מהסכום שפסק לו בית המשפט המחוזי.

            (9) לבסוף טוען המערער, כי יש מקום לפסוק לו פיצויים בגין התקנת מיזוג אויר ומחשב ובגין אבדן שירותים חברתיים, וכי הסכומים שנפסקו לו בגין הוצאות טיטולים, עלויות ציוד ואביזרים, עלויות ספורט ושחיה ובגין הוצאות טיפול רפואי ותרופות - נמוכים מהעלויות בפועל.

טענות המשיבה והמערערת שכנגד

ה.         (1) ראשית חוזרת המשיבה על טענתה בבית המשפט המחוזי, לפיה עסקינן בתאונת עבודה ולא - כפי שנקבע - בתאונת דרכים, שכן במועד התרחשות התאונה היה המערער בדרכו לעבודה. נטען, כי קביעת בית המשפט קמא עומדת בניגוד לדבריו, לפיהם "ניתן למצוא נתונים שונים העשויים לתמוך במסקנתה של הנתבעת".