בית המשפט העליון דחה את ערעורו של עדן אוחיון אשר הורשע ברצח של גדי ויכמן ז"ל בבאר שבע

השופטת ד' ברק-ארז:

1. לילה של שכרות, פריקת עול והתנכרות לצורכי הכלל הוביל בסופו של דבר להתפרצות אלימה ולמוות. המערער וחבריו התרועעו זה עם זה באופן קולני בפארק עירוני שנמצא בשכונת מגורים וגרמו לרעש שהפריע למנוחת השכנים. בקשות שהופנו אליהם להפסיק על-ידי השכנים נענו בגסות. אחד השכנים בבניין הסמוך ירד לעברם בשעת לילה מאוחרת, והעימות בינו לבין המערער נשא תוצאה טרגית. השכן נגח בראשו של המערער, ואילו המערער שלף את סכינו ודקר אותו דקירה באזור הלב, שהובילה למותו הכמעט מיידי. האירוע מזעזע, וכך גם תוצאותיו. אין ספק שהמערער נושא באחריות פלילית למותו של המנוח. אולם, האם בנסיבות המתוארות יש להרשיעו בהריגה או ברצח? בכך התמקד הערעור שבפנינו.

עיקרי התשתית העובדתית

2. עיקרו של הגרעין העובדתי שעליו נסב הערעור אינו שנוי במחלוקת, להוציא פרטים מסוימים – שחלקם בעלי חשיבות קריטית – ביחס לדקות הסמוכות למעשה שבגינו עומד המערער לדין. בליל שבת שבין ה-4.5.2012 ל-5.5.2012 לאחר חצות הגיעו המערער, חברתו ושלושה חברים נוספים (להלן: החבורה) לפארק שכונתי בעיר באר שבע. המערער נשא עמו סכין מטבח (להלן: הסכין), כשהיא מוחבאת במכנסיו, כפי שנהג לעשות גם בהזדמנויות אחרות. החבורה הרעישה והפריעה מאד למנוחת השכנים. אחת המשפחות שהתגוררו בבניין הסמוך הייתה משפחתם של גדי ויכמן ז"ל (להלן: גדי או המנוח, לפי העניין), בת זוגו מיכל לוי (להלן: מיכל) וילדיהם. מיכל הפצירה בחבורה לשמור על השקט, אך ללא הועיל. בקשותיה נענו בדברי חוצפה וקללות בוטות. בשלב מסוים התקשרה מיכל למשטרה, והיא אף חזרה ופנתה למשטרה זמן מה לאחר מכן. מאחר שהמשטרה טרם הגיעה למקום, החליט גדי לרדת מדירתו אל הפארק. הוא קפץ מעל הגדר המפרידה בין בית המגורים שלו לפארק והתקדם לעברו של המערער. המערער מצדו החל להתקדם אף הוא לעברו של גדי. כאשר המערער הגיע אליו נגח בו גדי. מיד לאחר מכן הניף המערער את הסכין לעברו של גדי ודקר אותו בפלג גופו השמאלי, ואז ברח מן המקום עם חבריו. הדקירה בעומק חזהו של גדי פגעה בליבו, והוא נפטר במקום תוך זמן קצר חרף ניסיונות החייאה שנעשו בו.

כתב האישום

3. בגין מעשיו המתוארים לעיל הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 34170-05-12, סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק). כתב האישום פירט את עיקרי הדברים כמפורט לעיל, וכן אירועים שהתרחשו בעקבותיהם, ובכלל זה ההוראה שנתן המערער לחברתו שאם השוטרים יחקרו אותה תאמר להם ששהה בשעות הרלוונטיות בביתה, וכן הזהיר אותה ש"תשמור על הפה שלה". בהמשך לכך, כתב האישום ייחס למערער את העבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

4. בשים לב למחלוקות שהתעוררו בין הצדדים ראוי לעמוד על כמה מן הפרטים שהופיעו בכתב האישום, תוך התייחסות לאופן הצגתם בו. ראשית, באשר לנגיחה שקדמה לדקירה נאמר בכתב האישום כך: "עם הגעת הנאשם אל המנוח, נגח המנוח עם ראשו בפניו של הנאשם, ופגע בשפתיו. כתוצאה מכך דימם הנאשם משפתו". שנית, כתב האישום לא כלל התייחסות לכך שהתקדמותו של המערער, הוא הנאשם, אל המנוח עובר לנגיחה הייתה כשסכינו שלופה בידו. השימוש בסכין על-ידי המערער נזכר לראשונה בכתב האישום רק לאחר ההתייחסות לאירוע הנגיחה. באופן יותר ספציפי, נכתב בעניין זה כך: "הנאשם, נהדף מעט לאחור בעת הנגיחה, אך נותר עומד על רגליו והתקדם לעבר גופו של המנוח כשהוא אוחז בידו בסכין אותה שלף ממכנסיו". יש לציין בהקשר זה, כי הסכין שבה בוצעה הדקירה לא נמצאה.

ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק דינו

5. ההליך בבית המשפט המחוזי התמקד בטענתו של המערער שבנסיבות העניין היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה אך לא ברצח. המערער לא כפר בעובדות המבססות את העבירות הנוספות אם כי טען שלא היה מקום להאשימו גם בהן. בנסיבות העניין, מאחר ששאלת ההרשעה בעבירות אלה אינה בפנינו, לא אוסיף פירוט בעניין זה.