בית הדין הרבני הוא הערכאה המוסמכת להתיר נישואין אזרחיים

הנשיא (בדימ') א' ברק:

גבר ואשה יהודים, תושבי הארץ ואזרחיה, הכשרים להתחתן כדת משה וישראל, נישאו בטקס אזרחי בקפריסין. לימים חל קרע בין בני הזוג. כיצד יותרו נישואיהם האזרחיים של בני הזוג - זו השאלה הניצבת לפנינו.

א. רקע והליכים

1.        העותרת והמשיב מס' 3 (להלן - המשיב) הם יהודים, תושבי ישראל ואזרחיה. הם כשרים להינשא כדת משה וישראל. הם נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין בשנת 1987. עם שובם לארץ, ועל יסוד תעודת הנישואין הקפריסאית, הם נרשמו במרשם האוכלוסין כנשואים. בהמשך, קיימו בארץ "טקס קידושין פרטי", בניהולו של רב רפורמי. נולדה להם (בשנת 1990) בת. עם השנים עלו נישואיהם על שרטון. הם החלו בהליכי פירוד בעניינים רכושיים, בענייני מזונות ובסוגיית המשמורת על בתם, בפני בית המשפט לענייני משפחה. העותרת הגישה (ביום 20.8.2000) לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב תביעה נגד המשיב לשלום בית. בחלוף כשנה הגישה בקשה לביטול התביעה, על רקע החמרה נוספת בסכסוך בין בני הזוג. בקשתה התקבלה והתביעה לשלום בית נמחקה (ביום 25.7.2001). בתוך זמן קצר הגיש המשיב (ביום 3.9.2001) תביעה לבית הדין הרבני למתן פסק דין הצהרתי "כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י ולחלופין לגירושין". כן התבקש בית הדין להצהיר כי המשיב אינו חייב במזונות העותרת לפי דין תורה. בתביעתו טען המשיב, כי הסכסוך בין בני הזוג הולך ומחמיר וכי מערכת היחסים ביניהם "הגיעה לקיצה". הוא ביקש להתגרש מן העותרת. כן צוין בתביעה, כי העותרת עצמה "אינה מוכנה להתגרש מהתובע אך גם אינה מוכנה לחיות עם התובע".

2.        בית הדין הרבני האזורי קיבל את תביעת המשיב. בפסק דינו (מיום 7.4.2002) קבע, שבני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים מתוך כוונה מודעת שלא להתחתן לפי מנהגי ההלכה היהודית, ומבלי שחל עליהם כל אילוץ בעניין. בנסיבות אלה נקבע שאין חשש לקידושין, ואין צורך בגט. אף מ"טקס הקידושין הפרטי" - שלא קיים את דרישות ההלכה לעריכת קידושין - למד בית הדין על כוונתם של בני הזוג שלא להינשא לפי דת משה וישראל. לנוכח מסקנות אלה סיכם בית הדין:

"בית הדין פוסק בפס"ד הצהרתי, כי הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י".

3.        בהמשך, לצורך ניהול ההליכים בין בני הזוג בבית המשפט לענייני משפחה, פנה המשיב לבית הדין הרבני האזורי וביקש אישור כתוב, כי על-פי פסק הדין הוא רשאי להינשא. זו היתה החלטת בית הדין:

"לאור פסק הדין הנ"ל רשאי להתחתן כפנוי כדמו"י."

המשיב שב ופנה לבית הדין, בבקשה להבהרת פסק הדין אף ביחס למעמדה של העותרת. גם כאן קבע בית הדין האזורי:

"אם הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י אין צורך בהבהרה ורשאית האישה להתחתן כפנויה ברוח הדברים שנפסקו בפס"ד."

4.        העותרת ערערה (ביום 30.7.2002) על החלטות הבהרה אלה לבית הדין הרבני הגדול. בערעורה טענה, כי פסק הדין של בית הדין האזורי קבע רק שבני הזוג אינם נשואים כדת משה וישראל. בפסיקה זו לא היה, לשיטתה, להשליך על תוקפם של הנישואין האזרחיים. לכן, בית הדין האזורי לא היה רשאי לקבוע שבני הזוג פנויים להתחתן, באשר נישואיהם האזרחיים עומדים בתוקפם. העותרת טענה עוד בערעורה, כי כדי להביא את הנישואין האזרחיים לכלל סיום נדרש אקט שיפוטי, שיעמוד על קיומן של העילות הנדרשות לגירושין, ושל הזכויות הכרוכות בגירושין. אין די בקביעה כי בני הזוג אינם נשואים כדת משה וישראל כדי להתיר את קשר הנישואין האזרחיים.

5.        בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה של העותרת. בפסק דינו (מיום 5.2.2003) נקבע, כי בית הדין הרבני הוא המוסמך להתיר את נישואיהם של בני זוג יהודיים בישראל בין באמצעות גט, ובין באמצעות פסק דין, כאשר ההלכה אינה מחייבת גט. לשם כך נדרשת פעולה פוזיטיבית של בית הדין לצורך התרת הנישואין. כזו לא היתה בפסק הדין של בית הדין האזורי. ציין בית הדין הרבני הגדול:

"בתיק זה, בחר לעצמו בית הדין הרבני, לתת פסק דין הצהרתי בלבד, מבלי שצורפה לו החלטה להיתר הנישואין. [...] בית הדין האזורי הסתפק בחלקה הראשון של התביעה, וקבע בפסק דין הצהרתי שהצדדים אינם נשואים כדמו"י. אולם, מה נעשה, ומבחינת החוק האזרחי, הצדדים נשאו אזרחית, והם נחשבים כנשואים בכל העולם, כולל במדינת ישראל. יש לכך, תרופה פשוטה. בית הדין האזורי יכול היה להוסיף שורה אחת בפסק דינו, ולציין בה כי בית הדין מתיר בזה את הנשואין. די בשורה בודדת זו, לעשות את הצדדים לפנויים, גם לפי החוק האזרחי. משבחר בית הדין האיזורי להתעלם מן ההחלטה האופרטיבית להתרת הנשואין, והסתפק בפסק דין הצהרתי לפי ההלכה, נגרמה תוצאה בלתי נסבלת. הצדדים אינם נחשבים כנשואים לפי ההלכה, אבל נשואיהם האזרחיים לא הותרו. זאת התוצאה שאליה נקלעו הצדדים. לפיכך, אין מנוס מקבלת הערעור. הדרך לתיקון היא פניה חוזרת לבית הדין האיזורי, בבקשה להתיר את הנשואין האזרחיים של הצדדים."

6.        משהונח בפניו פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, נתן בית הדין הרבני האזורי (ביום 12.2.2003) פסק דין נוסף. בפסק דין זה השלים בית הדין האיזורי את הצריך השלמה, כאמור בפסק הדין שלערעור, במלים אלה:

"מעירעור לביה"ד הגדול נתבקש ביה"ד להוסיף לפסק הדין, כי ביה"ד מתיר בזה את הנישואין, וע"כ חוזר בית הדין על פסק הדין 'כי הצדדים לא נישואין זה לזה כדמו"י וביה"ד מתיר בזה את הנישואין והנ"ל יכולים להנשא כדמו"י כפנויים."

7.        בעקבות מתן פסק הדין הנוסף של בית הדין הרבני האזורי, הגישה העותרת את העתירה לבית משפט זה. בעתירתה ביקשה, כי נורה על ביטול פסק דינו (מיום 12.2.2003) של בית הדין האזורי, וכן על ביטול ההנחיה המופיעה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ולפיה די בהוספת השורה החסרה כדי להתיר את הנישואין. העותרת התמקדה בטענה כי בהעדר הסכמה לכך מצד שני בני הזוג, עצם העובדה שבני זוג יהודים נשואים בנישואין אזרחיים שנערכו מחוץ לגבולות המדינה ואינם נשואים כדת משה וישראל אינה יכולה להוות, כשהיא לעצמה, עילה להתיר את נישואיהם האזרחיים. מכאן שההחלטה להתיר את הנישואין שלא בהסכמה, שמבוססת על עצם הנישואין האזרחיים, אינה חוקית ודינה להתבטל. העתירה נשמעה בפנינו (ביום 9.7.2003). בתום הדיון, ועל פי הצעתו של עו"ד ש' יעקבי - היועץ המשפטי לשיפוט הרבני - הפנינו בקשה לבית הדין הרבני הגדול, כי ישלים את הנמקתו לפסק דינו, בטרם נמשיך לדון בעתירה. וכך ציינו בהחלטתנו:

"בטרם נמשיך לדון בעתירה - ועל פי הצעתו של עו"ד ש' יעקבי - אנו מבקשים מבית הדין הרבני הגדול השלמת הנמקתו לפסק דינו בכל הנוגע לדבריו בסוף פסק הדין... לפיו 'הדרך לתיקון היא פניה חוזרת לבית הדין האזורי, בבקשה להתיר את הנישואין האזרחיים של הצדדים'. תוך כדי קריאת העתירה והתשובה לה  - שאף הם יועברו לבית הדין הרבני הגדול - התעוררו מספר שאלות, כגון, על פי איזה דין נערכה התרת הנישואין? מהן העילות לכך? האם די בבקשת צד אחד? עם קבלת ההחלטה המשלימה של בית הדין הרבני הגדול נמשיך לדון בעתירה".

ב. פסק הדין הרבני המשלים

8.        בית הדין הרבני הגדול (הדיינים ש' דיכובסקי, ש' בן שמעון וא' שרמן) נענה לפנייתנו. הוא נתן (ביום 11.11.2003) פסק דין משלים, מפי הרב ש' דיכובסקי, בו התייחס לשאלותינו (להלן - פסק הדין הרבני המשלים). השאלה הראשונה עליה השיב בית הדין היא על פי איזה דין נערכה התרת הנישואין האזרחיים. במסגרת המענה על שאלה זו התייחס בית הדין לשאלת תוקף הנישואין האזרחיים בין בני זוג יהודים ישראלים. וכך הוא כותב: