בית הארחה וגן אירועים יד השמונה נ' יעקבוביץ' ואח'

החלטה

1.לפניי בקשת המשיבות למחיקת סעיפים בכתב הערעור ובעיקרי טיעון של המערערת מחמת הרחבת חזית פסולה. המשיבות טוענות, כי טיעוני המערערת מהווים הרחבת חזית משני סוגים. הסוג הראשון הינו טיעונים שלא בא זכרם בטיעוני המערערת בפני ערכאת קמא והשני הינו טיעונים ועילות אשר פורטו בעיקרי הטיעון מבלי שאוזכרו בכתב הערעור.

2.באשר לנימוקי הערעור המהווים לשיטת המשיבות הרחבת חזית, טוענות המשיבות כי הגם שסוגיית הטרדה מינית היתה חלק אינטגרלי מהתביעה, המערערת, בערכאת קמא, הדגישה לעניין זה פיסקה אחת בודדת בכתב הגנתה. בדבריה, רק לאחר שבפסק דין קמא נקבע כי המערערת עוולה כלפי המשיבות לפי חוק למניעת הטרדה מינית, היא מצאה לנכון להתייחס לסוגיה זו בהרחבה והגישה כתב ערעור הכולל שלל טיעונים שזכרם לא בא בפני ערכאת קמא. בעניין זה טוענת המערערת כי הטענה שהועלתה בכתב הערעור (סעיפים 76-82), כי עסק אינו יכול לבצע הטרדה מינית מהווה למעשה טענה של העדר יריבות שאותה על המערערת היה להעלות כטענה מקדמית בהזדמנות ראשונה בפני ערכאת קמא והעלאתה בשלב זה מהווה הרחבת חזית פסולה. הוא הדין בטענה שמדובר בהטרדה מינית של "ציבור לא מסויים" (סעיפים 83-87 לכתב הערעור), שאף היא לשיטתה מהווה הרחבת חזית פסולה. עוד טוענות המשיבות כי יש למחוק את טענת המערערת, לפיה המשיבות הן שהטרידו את המערערת (סעיפים 109-120 לכתב הערעור), אף כי ציינה כי טענה זו נזנחה על ידי המערערת בעיקרי הטיעון. בנוסף, טוענות המשיבות, כי יש למחוק את הפרק בכתב הערעור הנושא את הכותרת "מי הם היהודים המשיחיים בישראל?" (סעיפים 126-138 לכתב הערעור). לטענתן, בפרק זה נכללות עובדות וראיות חדשות שלא הוצגו בפני בית משפט קמא ואין מקום לקבלן בשלב הערעור, מה גם שאין להן כל רלוונטיות לערעור עצמו. עוד טוענות המשיבות, כי יש למחוק את הטענה של המערערת לפיה המעשים שביצעה כלפי המשיבות הן בגדר מעשה של מה בכך (סעיפים 159-178 לכתב הערעור), זאת משום שאותה טענה לא הוצגה בפני ערכאת קמא. הוא הדין והטענה המבקשת לייחס למשיבות אשם תורם (סעיפים 179-180 לכתב הערעור).

3.המשיבות טוענות בתגובתן, כי ערכאת הערעור אינה במה למקצה שיפורים ולתיקון מחדלו של צד שהפסיד בדין בערכאה הדיונית. לפיכך כיוון שהמערערת נמנעה מלהתייחס כראוי לעניין ההטרדה המינית לפני הערכאה קמא, אין לאפשר לה להעלות טיעונים חדשים בעניין זה בערכאת הערעור.

4.באשר לטיעונים ולעילות שפורטו בעיקרי הטיעון מבלי שהוזכרו בכתב הערעור, טוענות המשיבות, כי המערערת התמקדה בערעורה בקביעת בית משפט קמא לפיה היא ביזתה והשפילה את המשיבות באופן העולה כדי הטרדה מינית ולא התייחסה באופן ממשי לקביעה כי המערערת הפלתה את המשיבות בניגוד לחוג איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור וציבוריים תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפשיעה"). לטענת המשיבות, המערערת אמנם ציינה בכתב הערעור, בשפה רפה, כי היא מתנגדת לקביעה בדבר לקיומה של ההפליה אך, לא כללה בעניין זה כל התייחסות מהותית. לעומת זאת, בעיקרי הטיעון, ייחדה פרק מורחב ומפורט בסוגיה (סעיפים 23-39 לעיקרי הטיעון), אשר לטענת המשיבות כולל לא רק טענות שזכרן לא בא בכתב הערעור אלא גם כאלה שלא אוזכרו בערכאה הראשונה. דוגמא לכך היא הטיעון כי אירוע של חתונה חד מינית הינו "מוצר" וכן הטיעון בדבר אבחנה בין "עקרונות ליבה של הדת" לבין "עקרונות כלליים של הדת".

5.המשיבות מוסיפות וטוענות, כי לאחר קבלת כתב הערעור שקלו להגיש ערעור שכנגד בגין שיעור הפיצוי ובגין החלטת בית משפט קמא להשית על המערערת פיצויים רק בגין הפרת חוק איסור ההפליה ולהימנע מהשתת פיצויים לפי החוק למניעת הטרדה מינית. לטענתן, לאחר שלמדו את כתב הערעור ונוכחו לדעת כי המערערת צמצמה את עילות הערעור ואת נימוקיו לעניין ההטרדה המינית בלבד, הן החליטו להסתפק רק בהדיפת הטיעונים בסוגיית ההטרדה המינית. לדבריהן, לו היו יודעות כי המערערת בעיקרי טיעונה מבקשת להרחיב את החזית ולהעלות לדיון גם את הסוגיות הנוגעות להפליה, הן לא היו מוותרות על זכותן להגיש ערעור שכנגד. אולם, במועד שבו קיבלו את עיקרי הטיעון הכוללים טענות לעניין חוק איסור ההפליה, כבר חלפו 30 הימים הקצובים בדין להגשת ערעור שכנגד והמשיבות מנועות מלעשות כן ובכך שינו מצבן לרעה. זהו לטענתן, טעם מספיק, המצדיק למנוע את המערערת מלהעלות טענות בעניין זה במסגרת עיקרי הטיעון והערעור עצמו.

6.המערערת בתגובה טוענת, כי על פי הפסיקה רשאי בעל דין להסתמך במהלך דיון על טענה משפטית שלא טען בערכאה הדיונית, ובלבד שהיא מבוססת על המסגרת העובדתית כפי שהוכחה בראיות בבית משפט קמא. לדבריה, בכל הנוגע לטענות משפטיות חדשות לכאורה שהועלו בעיקרי טיעון מבלי שהועלו בכתב בערעור, הרי אין המדובר בטענות חדשות. מכל מקום, אין בהעלאתן משום פגיעה בזכויותיהן הדיוניות של המשיבות. עוד לטענתה, משהותר למשיבות להגיש עיקרי טיעון על פני 18 עמודים, בהן הגיבו על כל טענה מטענות המערערת הרי שהבקשה למחיקת סעיפים איננה בקשה תיאורטית. לא זו אף זו, לדבריה גם אילו הועלו טענות חדשות בעיקרי הטיעון שמורה לה האפשרות לבקש את תיקונו של כתב הערעור בהתאם לתקנה 417 לתקסד"א.

7.לגוף העניין טוענת המערערת, בהתייחס לטענת המשיבות בדבר הרחבת החזית בנושא ההטרדה המינית, כי המשיבות עצמן הקדישו את עיקר תביעתן לחוק איסור ההפליה והקדישו פחות מעמוד אחד לטענתן בדבר ההטרדה המינית שאותה קיבל בית המשפט בסופו של יום. עוד ציינה כי הנושא אכן עלה גם בסיכומי תשובתה בבית משפט קמא בסעיף 9.ו. עוד לדבריה, טענת המשיבות הנוגעת להתייחסות המערערת לקביעה בדבר ההטרדה המינית בגין השימוש במילים "אירוע מסוג זה", אינה טענה עובדתית חדשה אלא הסבר מפורט יותר של המצב העובדתי כפי שהועלה והוכח בבית משפט קמא. באשר לטענה בדבר העדר יריבות, בגין היותה של המערערת עסק וכן לגבי הטענה כי מדובר בהטרדה מינית של ציבור מסויים, הרי שבית משפט קמא לא היה דוחה את התביעה גם אילו הועלו כטענות סף מקדמיות אלא דן בתביעה לגופה. עוד לטענתה, די בכך שמדובר בטענה משפטית המתבססת בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית.

8.המערערת מוסיפה וטוענת, כי פסק הדין קמא הוא פסק דין תקדימי גם לגישתן של המשיבות ולכן יש חשיבות מוגברת לשמוע את כל טענות המערערת כדי למנוע פסיקה בלתי צודקת. לדברי המערער, טענותיה בערעור בדבר הטרדת המערערת על ידי המשיבות, היות ההטרדה מעשה של מה בכך בהיותה הטרדה פסיבית וללא רצון, הן טענות משפטיות שניתן היה להעלות בשלב הערעור בהתבסס על התשתית העובדתית שנדונה בבית משפט קמא. באשר לפרק בדבר מהותם של "היהודים המשיחיים" טוענת המערערת כי המדובר בהסדר מפורט וממצה לסעיפים שנטענו בכתב ההגנה ולא בעובדות וראיות חדשות. בהתייחס לדברי המשיבות, כי הטענה בדבר אשם תורם שהועלתה בערעור לא הועלתה בכתב הטענות בבית משפט קמא טוענת המערערת, כי מהאמור בסעיפים 21-23 לכתב ההגנה עולה טענה זו ולחלופין המדובר בטענה משפטית שניתן להעלותה גם בשלב הערעור.

9.באשר לטענות המשיבות בדבר מחיקת סעיפים מנימוקי הערעור, טוענת המערערת, כי עניין איסור ההפליה הוזכר מספר פעמים בכתב הערעור ועולה כי ההתנגדות להפליה הובהרה בכתב הערעור וגם בעיקרי הטיעון, תוך הדגשה כי עיקרו מופנה כלפי הטרדה מינית, אך גם כלפי ההפליה. לדבריה, הטענות שהובאו בעיקרי הטיעון הן בגדר הבהרה וחידוד לטענות המערערת בכתב הערעור. עוד ובנוסף, טוענת המערערת כי היא רשאית לבקש את תיקונו של כתב הערעור עוד בטרם התחיל הערעור, מה גם שהמשיבות התייחסו בעיקרי הטיעון שלהן בכל הטענות שהועלו בעיקרי הטיעון שהעלתה המערערת. יצויין, כי בדיון בעל-פה, בהתייחס לטענות הנוגעות לעיקרי הטיעון, שבה המערערת מבלי לוותר על טענתה, שעיקרי הטיעון אינם חורגים מנימוקי הערעור, וביקש לאפשר לה לתקן את כתב הערעור בהתאם לתקנה 417 לתקסד"א. המשיבות התנגדות לכך, ובמענה להערות בית המשפט ציינו כי הן מתנגדות לאפשרות שכתב הערעור יתוקן ובמקביל יתאפשר למשיבות להגיש ערעור על קביעת בית משפט קמא שאין מקום לפסוק פיצוי כפול על הטרדה מינית ועל ההפליה שבמניעת קיום החתונה. לטענתן מדובר בהרחבה שאינה במקומה ובניסיון לעריכת מקצה שיפורים מאוחר בדרך לא דרך.

דיון והכרעה

10.במוקד ערעור זה, פסק דינו של בית משפט קמא אשר קבע, כי סירובה של המערערת לאפשר למשיבות לקיים בגן האירועים שבשטחה אירוע חד מינית על ידי המשיבות מהווה הטרדה מינית של המשיבות, בהתאם לסעיף 3(א)(5) לחוק מניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק ההטרדה"). זאת בנוסף להיותו הפליה אסורה בהתאם לחוק איסור ההפליה. המשיבות עצמן הדגישו בסעיף 1 לכתב התביעה, כי מדובר בתביעה, עקרונית–תקדימית, שנועדה למנוע הפלייתן של בני ובנות זוג אותו המין, בעת פנייה לאולמות בגני אירועים לשם עריכת מסיבות התקשרות חד מיניות. המשיבות ביססו את תביעתן הן על חוק איסור ההפליה והן על חוק ההטרדה. המערערת, בכתב הגנתה, ביססה את עיקר טיעוניה בכך שתושבי הישוב יד השמונה שהם בעלי בית ההארחה וגן האירועים שבו ביקשו המשיבות לקיים את האירוע, הם יהודים משיחיים המאמינים בתנ"ך ובברית החדשה ורואים בקיום יחסי מין בין בני אותו מין פעולה בניגוד לרצון האל, שהיא מבחינתם מעשה של ייהרג ובל יעבור. לפיכך, לשיטתה, אין המדובר בהפליה של המשיבות, אלא בהתבססות על אמונה דתית עמוקה של תושבי הישוב בעלי גן האירועים ולפיכך עומדת למערערת הגנה לפי סעיף 3(ד) לחוק ההפליה. יחד עם זאת, בהתייחס לראש התביעה המבוסס על חוק למניעת הטרדה מינית, כפרה המערערת במפורש בכך שמעשיה או מחדליה בקבלת או אי קבלת הזמנת המשיבות לערוך את האירוע עומדים בניגוד להוראות סעיף 3(א)(5) לחוק האמור. יחד עם זאת יצויין, כי שעה שהמשיבות הקדישו פרק בסיכומיהן (סעיפים 11-16) לסוגית החוק למניעת הטרדה מינית ותחולתו על המקרה נשוא התביעה, המערערת נמנעה מלהתייחס לסוגיה זו בסיכומיה.

11.כלל היסוד הנוגע להעלאת טענות חדשות בשלב הערעור הינו כי אין לאפשר העלאת טענות כאלה אם אלה לא עלו ולא התבררו בערכאה הדיונית (ראו: עע"ם 9401/06 ארגנטינה באוניברסיטה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב ואח' (לא פורסם,6.7.09); ע"א 10704/05 לוגסי נ' פקיד שומה אשקלון (לא פורסם, 10.7.08), פסקה 6; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מד(4) 652, 658 (1990) (להלן: "עניין עודה"); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 818 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). יחד עם זאת, יתכנו מקרים בהם תהא ערכאת הערעור נכונה לסטות מאותו הכלל ולפתוח את דלתותיה לטענות חדשות, אך זאת כאשר מדובר בטענות משפטיות הנשענות על נתונים עובדתיים שהוכחו ובהסקת מסקנות מאותם נתונים. בעניין זה נקבע, כי "מקום בו מדובר על העלאתה של טענה משפטית, שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מן הנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים ופתוחים בפני בית-המשפט ובפני הצד שכנגד - הרי אין לנעול את הדלת בפניה... לשון אחרת, כאשר טענה משפטית מועלית לראשונה בערכאת הערעור, אך היא מעוגנת בעובדות שאינן שנויות במחלוקת ואינה אלא בגדר פרשנות משפטית, במסגרת עילת התביעה וכתבי-בי-הדין, יהיה זה נכון להתיר השמעתה של טענה זו" (ע"א 742/88 א. בטחון אזרחי בע"מ נ' משרד הבריאות – מדינת ישראל (לא פורסם 22.8.90)).

12.בכל הנוגע בסוגיית ההטרדה המינית, המערערת אמנם צמצמה טיעוניה בעניין זה לסעיף אחד בכתב ההגנה ונמנעה בכלל מהתייחסות לסוגיה בסיכומיה. יחד עם זאת, המדובר בטענות משפטיות הנובעות מנתונים עובדתיים שהועלו בבית משפט קמא. מעבר לכך, ראוי לזכור כי לדברי המשיבות עצמן, מדובר בפסיקה תקדימית ולפיכך, קיים אינטרס ציבורי בליבונה של הסוגיה גם בשלב הערעור. לכן, ראוי שהמחלוקת המשפטית בעניין תתברר בפני בית המשפט בצורה רחבה ככל האפשר. בעניין זה סבורני כי הטענות האמורות בפסקה 2 לעיל, בדבר חוסר יכולתו של תאגיד לבצע הטרדה מינית והטענה שמדובר בהטרדה מינית של ציבור לא מסוים, הן בעיקרן טענות הנוגעות לפרשנות משפטית של תשתית עובדתית שהונחה בפני בית המשפט קמא וניתן לכן לדון בהן. הוא הדין בטענות בדבר היות המעשה מעשה של מה בכך וכן בדבר היות התנהגותן של המשיבות ככל שהוכחה ובוססה בראיות משום גרימת אשם תורם מצידה. בכל הנוגע לטענת המערערת בדבר הטרדת המערערת על ידי המשיבות, הרי שטענה זו לא נכללה בעיקרי הטיעון ולפיכך, ממילא, לא יתאפשר למערערת להעלותה במסגרת טיעוניה בעל-פה.

13.עם זאת, מקובל עליי כי הפרק בכתב הערעור (סעיפים 126-136) הנושא את הכותרת "מי הם היהודים המשיחים בישראל" כולל עובדות וראיות חדשות שלא הוצגו בבית המשפט קמא ולא ניתן להעלותן לראשונה בשלב הערעור. המערערת לא ביקשה צירופן של ראיות אלה בשלב הערעור ולא ניתן לראותן כ"הסבר מפורט וממצה" לסעיפים שנטענו בכתב ההגנה, אלא כניסיון לצרף, שלא כדין, ראיות נוספות לתיק בית המשפט ולפיכך, דינם של סעיפים אלה והצרופות שצורפו לגביהן להימחק.

14.בנוסף, מקובלת עליי עמדת המערערת כי עניין איסור ההפליה הוזכר מספר פעמים בכתב הערעור והטענות שהובאו בעיקרי הטיעון הן בגדר הבהרה וחידוד לטענותיה של המערערת כפי שהובאו בכתב הערעור. מעבר לכך, סבורני כי לנוכח גישה ליברלית הנוהגת לגבי תיקון נימוקי הערעור בטרם הדיון בו, מוצדק היה ממילא להיעתר לבקשת המערערת להתיר לה לתקן את נימוקי הערעור, תוך ביסוס עיקרי הטיעון על אותם נימוקי ערעור מתוקנים. כך, שהתוצאה הייתה זהה בכל מקרה. יש גם להביא בחשבון, שהמשיבות הגיבו בפירוט רב לכל הטענות שהועלו בעיקרי הטיעון והמערערת לא התנגדה לכך, ולפיכך אין מקום לגרוס כי זכויותיהן הדיוניות נפגעו.

15.בנוסף, באשר לטענת המשיבות בדבר פגיעה דיונית בזכויותיהן, בשל אופן ניסוחו של הערעור, אשר מנע מהן לטענתן לשקול הגשת ערעור משלהן בסוגיית כפל הפיצוי, הרי שבניגוד לטענת המשיבות, המערערת אכן התייחסה בכתב הערעור, אף כי בצמצום, לסוגיית איסור ההפליה וכן לסעד של ביטול או הפחתת גובה הפיצויים שנפסקו למשיבות בגין הפרת האיסור לפי חוק איסור ההפליה. ראוי לתת את הדעת לכך שבית המשפט קמא ציין, כי קביעתו לעניין תחולתו של החוק למניעת הטרדה מינית היא בגדר דיון תיאורטי ולמעלה מן הנדרש ולא מצא לנכון לפסוק פיצוי נפרד בגין עילה זו. בית משפט קמא גם ציין במפורש כי הוא דוחה את טענת המשיבות שראוי לפסוק להן כפל פיצוי ללא הוכחת נזק, גם אם המערערת הפרה במעשיה שני חוקים ולא רק חוק אחד. לפיכך, המשיבות אמורות היו ללא קשר לעמדת המערערת בערעור, לשקול באופן עצמאי אם בכוונתן לערער על אותה קביעה והן בחרו שלא לעשות כן. אינני מקבל בהקשר זה כי לנוכח האמור בכתב הערעור, יכלו המשיבות לצאת מנקודת מוצא שהמערערת מוותרת על התנגדותה לקביעה בעניין חוק איסור הפליה ורק משום כך בחרו שלא לערער על אותה קביעה של בית המשפט קמא.

16.לאור האמור, הבקשה למחיקת סעיפים מכתב הערעור ומעיקרי הטיעון נדחית, למעט האמור בפסקה 13 לעיל.

17.הוצאות הבקשה ייקבעו בהתאם לתוצאות הערעור.

18.המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.