בית און(אחר/נוסף) נ' תן-עמי

החלטה

המבקש הגיש לבית משפט זה "כתב ערעור" (עש"א) על החלטת רשמת הוצאה לפועל (כבוד הרשמת רויטל באום) מיום 6.2.12 בתיק הוצל"פ 02-40608-10-3, במסגרתה, בין השאר, חוייב המבקש להפקיד עירבון בסכום מלוא החוב בתיק (24,142 ₪) במזומן, כנגד עיכוב ביצוע פסק הדין עד לדיון בבקשת המבקש בטענת "פרעתי".

בד בבד הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה ב"כתב ערעור" שהגיש.

לאחר שבחנתי את הבקשה לעיכוב ביצוע ואת התגובה לה, על נספחיהן, הגעתי למסקנה לפיה אילו היתה נדרשת הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, היה דינה להידחות. בתמצית שבתמצית, אינני רואה יסוד של אי-הפיכות בביצוע הפקדה בגובה הסכום האמור בתיק ההוצל"פ. גם לגופם של נימוקי המבקש, אומר בזהירות שלא שוכנעתי כי ניתן לומר שסיכוייהם להתקבל גבוהים במיוחד, ולא ארחיב, שכן טרם התקיים דיון בנוגע אליהם, וזה צפוי להתקיים במסגרת הדיון בטענת "פרעתי".

ברם, בנסיבות העניין, אין צורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

כאמור, המבקש הגיש ערעור. המבקש לא פירט בכתב הערעור שהגיש, או בבקשה לעיכוב ביצוע, מדוע עומדת לו לשיטתו זכות קנויה להגשת ערעור בזכות. סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק") קובע אפשרות להגשת ערעור בזכות על החלטות לפי סעיפים 13, 14, 19, 25, 38(א), 48, 58, 66א(1)-(2), 69יב(א), 70(א) ו- 74(א) לחוק. מדובר ברשימה סגורה. צווים והחלטות אחרים ניתנים לערעור ברשות בלבד, כפי העולה מן הרישא לסעיף 80(ב) לחוק.

מתך רשימת הסעיפים, דומה כי שניים בלבד עשויים היו לשמש בסיס להנחה לפיה למבקש עומדת זכות להגשת ערעור בזכות. אפשרות אחת, קלושה, עניינה בסעיף 58 לחוק, וזאת לאור טיעונו של המבקש בנוגע לכך שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר חייב אותו בתשלום הוצאות, פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ, הוא חוייב בהוצאות ב"כובעו" ככונס נכסים ולא באופן אישי. ברם, סעיף 58 לחוק עניינו בהחלטה של רשם הוצאה לפועל בדבר הטלת אחריות אישית על כונס נכסים שמונה ע"י רשם הוצאה לפועל. אין זה מצב הדברים בענייננו. המבקש חוייב בהוצאות ע"י בית משפט.

אפשרות סבירה יותר עניינה בסעיף 19 לחוק, שכן בהחלטת כב' הרשמת צויין כי עיכוב הביצוע, כנגד ההפקדה, ניתן בתוקף סמכותה לפי סעיפים 19(א) ו-(ב) לחוק. אולם החלטה מעין זו, בדבר עיכוב ביצוע עד לדיון בטענת "פרעתי", איננה החלטה אשר ניתן לערער עליה בזכות. החלטה זו דומה באופייה להחלטות רבות אחרות הניתנות על ידי רשמי הוצאה לפועל כעניין שבשגרה מדי יום ביומו. האפשרות להגשת ערעור בזכות מוקנית אך ורק לגבי הכרעת רשם ההוצאה לפועל בטענת ה"פרעתי" עצמה, הכרעה חריגה ומשמעותית, שאינה נושאת אופי מנהלי כי אם שיפוטי, הניתנת לאחר דיון ממצה, לרבות שמיעת ראיות וחקירות מצהירים. הרציונל לערעור בזכות הינו כי בהחלטה מעין זו "מפעיל רשם הוצל"פ שיקול דעת שיפוטי, והוא חורץ דין בזכויות מהותיות של הצדדים" [דוד בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית – 2011, עמ' 112]. אין צריך לומר כי בענייננו כב' הרשמת טרם הכריעה בטענת ה"פרעתי". הדיון בטענת "פרעתי" קבוע לעוד מספר חודשים.

משכך, הרי שהחלטת כב' הרשמת אינה החלטה אשר למבקש נתונה זכות קנויה לערער עליה, ואני רואה ב"כתב ערעור" שהוגש משום בקשת רשות ערעור ומורה על תיקון סימונו של ההליך בהתאם.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור, ולאחר שעיינתי בתגובת המשיבה (הזוכה) לבקשת עיכוב הביצוע, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין צורך בהגשת תשובה נפרדת לבקשת רשות הערעור ומן הראוי לדחותה מיד, כאמור בהוראת תקנה 119(ז) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979. אנמק.

הבקשה שהגיש המבקש ללשכת ההוצל"פ הוכתרה בכותרת בקשה דחופה לעיכוב כל ההליכים ולקביעת דיון בטענת "פרעתי". בגדרי הבקשה ביקש המבקש "במעמד צד אחד: א. לעכב את כל הליכי הגביה בתיק... . במעמד הצדדים: ב. לקיים דיון במעמד הצדדים בטענת פרעתי". המבקש לא ביקש דבר מעבר לכך.

סעיף 19(א) סיפא לחוק קובע כי עד להכרעת רשם ההוצאה לפועל בטענת פרעתי – "רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו".

סעיף 19(ב) לחוק קובע כי – "החליט רשם ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות העניין, שלא לצוות כן".

הנה כי כן, עד למועד הדיון בטענת פרעתי, הכלל הינו הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין, ואילו עיכוב ביצועו אמור להיות החריג, אשר יינתן רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו", צירוף מלים בו עושה המחוקק שימוש על מנת להדגיש כי מדובר בחריג צר למדי. ולא זו בלבד; אף אם ראה רשם ההוצאה לפועל לנכון לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על עיכוב ביצוע, הכלל הינו חיוב בהפקדה, ואילו הימנעות מלצוות כן אמורה להיות החריג.

כאמור, עיון בבקשה שהגיש המבקש ללשכת ההוצל"פ מעלה כי ביקש להורות על עיכוב הליכי הגביה בתיק, דהיינו על עיכוב ביצועו של פסק הדין. כב' הרשמת עשתה עמו חסד ונעתרה לבקשתו (אף מבלי לציין טעמים מיוחדים המצדיקים זאת). ברם, המבקש כלל לא ביקש כי עיכוב הביצוע ייעשה ללא הפקדה, ומאחר והכלל במקרה של עיכוב ביצוע עד לדיון בטענת פרעתי הינו הפקדה, אין להיפלא על כי כך אכן הורתה כב' הרשמת. לא ברור כיצד ניתן לטעון כי ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור לחייב בהפקדה הינה שגויה, ומצדיקה התערבות ערכאת ערעור, כאשר המבקש לא עתר לכתחילה בבקשתו לסטיה מן הכלל בדבר "הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק הדין", וממילא לא הצביע בבקשתו על טעמים המצדיקים סטיה מעין זו.

סוף דבר – אני רואה בהודעת הערעור משום בקשת רשות ערעור. בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע.

אני מחייב את המבקש לשאת בהוצאות המשיבה בגין התשובה לבקשת עיכוב הביצוע, בסכום כולל של 1,500 ₪. המזכירות מתבקשת להעביר סכום זה מתוך העירבון שהפקיד המבקש לידי ב"כ המשיבה, להחזיר את יתרת העירבון למבקש באמצעות בא כוחו, להמציא ההחלטה לצדדים ולסגור את התיק בנט המשפט.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ב, 12 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: