בירור האם כסף שנתן אבי האישה לבני הזוג ניתן כמתנה או כהלוואה

להלן יינתן פסק דין בתביעת הנתבעת לקבוע כי הסכום שאביה מר ב' נתן לצדדים הוא חוב משותף. הרקע לתביעה פורט בהחלטה שניתנה ביום ג' באדר ב' התשע"ו (13.03.2016) וכדלהלן:

הופיעו בפנינו התובע ובאת כוחו והנתבעת ובא כוחה וכן אביה של הנתבעת. הצדדים ואבי הנתבעת הסכימו לצרף את האב, מר ב', כצד לדיון וכי כל החלטה שתתקבל תחייב גם אותו. התובע הבהיר כי הסכמתו ניתנת בכפוף לכך שבית הדין הגדול לא יקבל את עמדתו בדבר חוסר סמכות בית הדין לדון בנושא זה.

בדיון נדונה תביעת אביה של הנתבעת לקבלת סכום של כמיליון ש"ח שנתן לבני הזוג כהלוואה לצורך רכישת הבית בכ'. לדבריו, הוא לקח משכנתא על דירתו לפי בקשת הצדדים, ונתן את הכסף לצדדים לצורך רכישת הדירה בכ', בתנאי מפורש שהצדדים יחזירו לו מדי חודש בחודשו את התשלומים שהוא חוייב בהם לפירעון המשכנתא. לדבריו כן נעשה, והתובע היה פורע לו מדי חודש בחודשו במזומן את הכספים. הוצג גם מסמך בדבר העברת סכום גדול יותר עבור כמה חודשים בהעברה בנקאית. התובע טוען שהכספים ניתנו כמתנה ולא כהלוואה ולכן אינו חייב להחזירם. מאידך, הנתבעת מודה לטענת אביה שהכספים ניתנו כהלוואה ולא כמתנה.

בסעיף יא לאותה החלטה נכתב כך:

תביעת אבי הנתבעת להחזר הלוואה: בהתאם להודאת הנתבעת בדיון, שהכספים ניתנו לה ולתובע כהלוואה לצורך רכישת הבית בכ', יוחזר לבנק מחצית מחוב המשכנתא הרשומה על שם אבי הנתבעת, מתוך הכספים המופקדים בנאמנות, וכספים אלו יקוזזו מחלקה של הנתבעת בכספי הנאמנות. לגבי יתרת הסכום, מאחר והתובע הכחיש כי הכסף ניתן לצדדים כהלוואה, וטען שהסכמתו לחלוקת הכספים כאמור בהסכם הגירושין, היתה בכפוף לכך שיתקיים ההסכם במלואו, יתקיים דיון להוכחות שאליו יוזמן הרב מ' כעד לפי בקשת התובע וכן הנתבעת רשאית להציג ראיות או עדויות להוכחת עמדתה.

לאחר מכן התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים ובאי כוחם, ובו התקבלה עדות של הרב מ', רב היישוב ל', ושל קרובי משפחת הנתבעת. לאחר הדיון התקבלו סיכומי שני הצדדים. בנוסף נציין כי בית הדין הגדול דחה את ערעור התובע בנושא סמכות בית הדין, ועל כן, הסכמת הצדדים לצרף את האב, מר ב', כצד לדיון, היא בתוקף וההחלטה דלהלן מחייבת גם אותו.

כמו כן, לאחר עיון בכתבי הצדדים התברר כי מה שנכתב בהחלטה הקודמת, לא היה מדויק. מר ב' לא נתן את כספי המשכנתא שקיבל מהבנק ישירות לצדדים, או למוכר הבית. למעשה, הוא העביר סכומים בסך כולל של 1,078,000 ש"ח מכספים שקיבל תמורת מכירת דירתו הקודמת, לחשבון הבנק שהיה רשום על שם הנתבעת, לצורך העברתם לקבלן שבנה את בית הצדדים. לאחר שהעביר את הכספים כאמור, הוא לקח משכנתא לצורך רכישת דירתו החדשה בכ' ובהסכם הגירושין הראשון שנחתם בין הצדדים, הוסכם להחזיר לו את הכספים כדי שיוכל לפרוע את המשכנתא.

לאחר עיון בחומר שבפנינו קובע בית הדין כי הסכום שניתן לצדדים על ידי מר ב' ניתן כהלוואה. חלקה של הנתבעת כבר הוחזר ועל התובע להחזיר גם הוא את חלקו בהלוואה זו לידי מר ב'. להלן הנימוקים להכרעת בית הדין:

א. הנתבעת טענה כי הצדדים החזירו לאב את סכומי החזר ההלוואה ששילם מדי חודש בחדשו, אך לא הוכיחה את דבריה. המסמך שהציגה על העברת הכספים לאביה, איננו מוכיח דבר, מכיוון שהעברת הכספים נעשתה על ידיה לאחר פרוץ הסכסוך, ואין כל ראייה שהתובע הסכים לכך. העדים שהביאה לא העידו על ידיעה ברורה אלא על הערכת סובייקטיבית לפי מצב היחסים במשפחה, כפי שהיה ידוע להם ומשיחות ששמעו. כמו כן, כל העדים הינם קרובי משפחה של הנתבעת ואביה ואינם עדים כשרים להעיד בתיק זה.

מאידך, גם התובע לא הוכיח שהסכום ניתן כמתנה ואף העד שהביא התובע, לא תמך בגרסתו. יתר על כן, התובע לא טען כלל שנאמר לו במפורש כי הכסף ניתן לו במתנה. כפי העולה מדברי התובע, הוא הבין שהסכום ניתן כמתנה מכך שלא תבעו ממנו להחזירו, אך לא טען שנאמר לו בפירוש שזו מתנה. (ייתכן שגם אם היה טוען כך, לא היו דבריו מתקבלים, כי מסתבר שהכסף ניתן ללא אמירה מפורשת, אך אין צורך להיכנס לספק זה).

ב. נציין כי ההתנהלות לקבלת הכסף מאבי הנתבעת התבצעה על ידיה בלבד, והתובע לא היה מעורב בפרטים. משום כך, אין הוא יכול לטעון שהיה סיכום שהתשלום ייחשב מתנה. כן מוכח מדבריו בפרוטוקול מיום כ"ב באדר א התשע"ו (02.03.2016), שורה 268:

בית הדין: אולי היא לקחה את ההלוואה מאבא שלה בתור הלוואה. הרי היא ניהלה הכל, היא עשתה הכל, אתה רק נתת לה גיבוי מאחור. אז אולי היא כן לקחה הלוואה על מנת להחזיר לו?

ת: כל ההלוואות שלקחנו מהבנק תמיד הייתי איתה בפרונט.

ביה"ד: אבל אולי האבא זה עניין אחר.

ת: גם אני לקחתי הלוואות.

דהיינו – התובע לא טוען ששמע בפירוש מפי מר ב' שהסכום ניתן במתנה. וכן בשורה 434 שואל בא כוח הנתבעת את התובע: