ביקורת על חיוב החקלאים בעלויות שמירה על מתקנים לאספקת מים

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערר וטענות הצדדים:

העורר הינו בעליה ומקימה של חוות צברי אורלי מרמת הנגב והינו מלין על תעריף המים שנקבע על ידי המשיבה למפעל קולחי דימונה, המספק מים לחווה של העורר ולצרכן מים נוסף. התעריף נקבע במכתב המשיבה מיום 13.1.15 (נספח א' לערר) לאחר קיום הליך שימוע במסגרתו נשמעו ונדונו טענות הצרכנים (החווה של העורר וכן אהרוניאן שהינו צרכן מים נוסף של אותו ספק). הערר הוגש בהתאם לסעיף 8 לחוק מדידת מים, תשט"ו – 1955 (להלן: "חוק מדידת מים"), אשר נותן בידי מנהל הרשות או מי שנתמנה מטעמו את הסמכות לקבוע את תעריף המים.

לעורר הקצאת מים בכמות 800,000 מ"ק לשנת 2015. נטען כי התעריף שנקבע על 0.66 ₪ למ"ק הינו שגוי ומוגזם וכי התעריף אינו צריך לעמוד על יותר מ-0.33 ₪ למ"ק מים. נטען כי החישוב שעשתה המשיבה הינו שגוי ויש לתקן את תעריף המים לעלות הנכונה הנטענת על ידי העורר. העורר מציג בעררו תחשיב משלו לעלויות הכרוכות בהפקת המים הדרושה לו. כן נטען כי העורר שילם לספק הקודם דמי מים לפי תעריף 0.45 ₪ למ"ק, תעריף שהשאיר בידי הספק, על פי דיווחיו לרשות המים, רווח תפעולי בסך המקורב ל- 0.20 ₪ למ"ק. נטען כי מאז לא חלו התייקרויות בעלות האנרגיה המצדיקות גידול כזה בתעריף.

לטענת העורר, על המשיבה חלה חובה לספק מים בתעריף שקבע מנהל המשיבה בתאריך 19.12.07. לחלופין, נטען כי יש לאפשר לעורר לקבל רישיון ספק מים ממנהל המשיבה ולאפשר לו להפעיל את מפעל המים עבור החווה ועבור צרכן נוסף באמצעות חברת ניהול שתירשם לשם כך. נטען כי המשיבה הפרה את חוק חובת המכרזים כאשר נתנה לחב' קולחי הנגב את הפעלת מפעל המים ללא פרסום מכרז פומבי. כן נטען כי חב' קולחי הנגב ואהרוניאן מקבלים מימון מכספי המדינה ומדובר בהפליה שבה נוקטת המשיבה. יצוין כי בכל הנוגע לזהות ספק המים טען העורר במסגרת טיעוניו בעל פה במהלך הדיון שהתקיים בפני בית הדין למים כי אין לו משהו נגד הספק הספציפי שנבחר או נגד מקצועיותו וכי ספק זה שיפר מקצה לקצה את האספקה ואיכותה מהמצב הקודם שהיה.

עוד טוען העורר כי המשיבה מתבססת על תעריף מקורות כאשר תעריף מקורות אינו מחויב המציאות או החוק ואף הינו תעריף גבוה הנובע מניהול בזבזני המייקר את עלויות המים לצרכנים.

באשר לסעיף השמירה שהוטל על הצרכנים במסגרת התעריף שנקבע טוען העורר כי סעיף השמירה הוגדר בסדר גודל של כ-18 אגורות לקוב מים וכי מדובר במתקן מים שהתשתיות שלו רובן סגורות במבני בטון סגורים ומה שלא סגור בבטון נסגר כעת ברשתות (המסננים). נטען כי אם המתקן סגור אין חשש לוונדליזם וחבלות. נטען כי סעיף זה נותן לגיטימציה לוונדליזם ולעבריינות על ידי תושבי האזור (בדואים תושבי הנגב) שמקבלים דמי חסות מהמדינה כדי לא לבצע עבירות וונדליזם.

לעניין טענות המשיבה יצוין כי בשל עיצומי הפרקליטות לא הוגש כתב תשובה לערר, אך טיעוני המשיבה הובאו בעל פה על ידי ב"כ המשיבה בעת הדיון שהתקיים בפני בית הדין למים ביום 31.3.15.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את טענות העורר בכל הנוגע לבחירת ספק המים, שכן ההחלטה לגבי הספק ניתנה ביום 12.5.14 והעורר תמך בהחלטה להעביר את הרישיון לספק שהוא, כלשונו, מקצועי ואובייקטיבי. נטען כי מדובר במעשה עשוי שאין להתערב בו.

לעניין התעריף שנקבע טוענת המשיבה כי התעריף נקבע לאחר הליך מנהלי ארוך וממושך, במסגרתו ניתנה הזדמנות לכל הגורמים הרלוונטיים, לרבות העורר, במספר הזדמנויות, להשמיע טענותיהם. נטען כי מדובר בהחלטה מקצועית, סבירה ומידתית. נטען כי בית הדין למים, אשר הוא בית משפט מנהלי, בוחן את תקינות ההליך וסבירות החלטת הרשות המנהלית ולא נכנס בנעליה. נטען כי ההחלטה הייתה החלטה מקצועית לאחר התייעצות עם המומחים המקצועיים ולא נפלה בה טעות או פגם המצדיקים התערבות. נטען כי הרכיבים המרכיבים את התעריף עולים בקנה אחד עם חוק המים, תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המים"), סעיף 111, אשר קובע כי הכללים לחישוב עלות המים יתבססו על עלויות ממשיות של ספק המים בקשר להפקת המים ואספקתם, לרבות ריבית, בלאי והוצאות אחרות. נטען כי קביעת התעריף מצויה בסמכות מנהל המשיבה.