ביצוע עצמי של הליכי פרסום בהליך של הקלה אינו עונה על דרישות החוק

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק) בעת"מ 3012/04.

רקע

1.        המערערים מתגוררים בבית משותף הממוקם ברח' אשרמן 31 - 33 בתל-אביב (גוש 6163, חלקה 38). המערערים פנו למשיבה 1 (הועדה המקומית) בבקשה לקבלת היתר בניה להרחבת דירתם ולבניית גג שטוח במקום גג רעפים. הועדה המקומית קבעה (ביום 25.6.03) כי הבקשה מחייבת נקיטה בהליך של הקלה. המערערים פנו ליושב-ראש הועדה המחוזית בבקשה למתן פטור מהליכי הפרסום הנדרשים בהליך של הקלה, לפי הוראת סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). יושב-ראש הועדה המחוזית החליט (ביום 20.7.03) לפטור את המערערים "מחובת פרסום בעתון ומחובת מסירת הודעות" (להלן: החלטת הפטור הראשונה). כפי העולה מפסק הדין קמא, באותו שלב לא היה ברור - הן לועדה המקומית, הן ליושב-ראש הועדה המחוזית - כי הבקשה כוללת בחובה גם בקשה לבניית גג שטוח, ונראה היה כי מבוקשם של המערערים הוא להרחבת דירתם בלבד. בהמשך הדברים החליטה הועדה המקומית (ביום 8.10.03) לאשר עקרונית את הרחבת הדירה, והוסיפה וקבעה כי "אם הבקשה מתייחסת לגג שטוח יש לפרסם על כך הקלה". המערערים שבו ופנו ליושב-ראש הועדה המחוזית בבקשה נוספת למתן פטור מהליכי הפרסום הנדרשים. יושב-ראש הועדה המחוזית החליט (ביום 5.2.04) לפטור את המערערים מחובת פרסום הודעה בעיתון בלבד. נוסף לאלה, קיבלה הועדה המקומית בישיבתה מיום 8.10.03 החלטה בבקשה להיתר לפתיחת דלת לחצר שהגיש דייר אחר בבניין, מר עופר ענבר (להלן: ענבר). ההתנגדויות שהוגשו לבקשה זו (ובכלל אלה, מטעם המערערים) נדחו, והיא אושרה.

           על החלטות הועדה המקומית השיגו המערערים לפני המשיבה 2 (ועדת הערר). בהחלטה מיום 14.6.04 קבעה ועדת הערר כי ניתן לאשר את הרחבת הדירה (ועניין זה אינו עומד לדיון לפנינו). ועדת הערר קבעה כי יש לנקוט בהליך של הקלה בעניין הבקשה לבניית גג שטוח. הועדה ציינה כי יושב-ראש הועדה המחוזית העניק למערערים פטור מפרסום דבר הבקשה להקלה בעיתון, אך עליהם לעמוד בדרישות הפרסום הנוספות שבסעיף 149 לחוק התכנון והבניה. בהתייחס לבקשת ענבר לפתיחת דלת לחצר, נקבע כי "אם יתברר כי כל הדיירים האחרים להוציא את העוררים מסכימים ליציאה לחצר ניתן יהיה לאשרה ... במידה וישנם דיירים נוספים המתנגדים לבקשה בעיקר מקרב בנינם של משיב מס' 2 [ענבר] שעשויים אכן להיפגע מן השימוש בחצר שהיא הרכוש המשותף - אנו סבורים כי אין לאשר את הבקשה". בהחלטה נוספת מיום 31.10.04, בהמשך לפניות מטעמו של ענבר ולהחלטות נוספות שנתנה, קבעה יושבת-ראש ועדת הערר כי ניתן לאשר את בקשתו של ענבר; וזאת לאחר שנמסר כי 33 מתוך 36 בעלי הדירות בבית המשותף הסכימו לבקשתו של ענבר, ונמסרה הודעה המפרטת את הנסיבות הנוגעות לשלושת בעלי הדירות שלא נתנו הסכמתם. בין לבין, הדפיסו המערערים בעצמם הודעה בדבר בקשת ההיתר שהגישו, והזמינו את בעלי הזכויות הרלבנטיים לעיין בבקשה ולהגיש התנגדויות כדין. בהמשך לכך, מסר מהנדס העיר תל-אביב למערערים, במכתבים מיום 19.10.04 ומיום 17.11.04, כי ההליכים בהם נקטו אינם עומדים בדרישות החוק ואינם תואמים את החלטת ועדת הערר. הודע למערערים כי עליהם לפעול "עפ"י הנחיות מח' הרישוי ולהשתמש בשירותי קבלן הפרסומים איתו עובדת עיריית ת"א. לאחר שיתבצע הנ"ל, נוכל לדון בבקשתך". למען השלמת התמונה יצוין, כי - כפי שמבהיר בית המשפט לענינים מינהליים - המערערים בנו את הבנייה נושא העתירה, בלא שניתן להם היתר לכך, ובגין כך ננקט נגדם הליך פלילי, אשר עודנו תלוי ועומד.

2.        נגד החלטות אלה של מוסדות התכנון, הן בעניינם של המערערים, הן בעניינו של ענבר, הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. ביום 22.8.05 ניתן פסק דין בעתירה. בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה לא היה מקום לנקוט בהליך של הקלה בעניין בקשתם לבניית גג שטוח. כן נדחו טענות המערערים נגד החלטת יושב-ראש הועדה המחוזית לפטור אותם מחובת פרסום בעיתון בלבד, ונדחתה טענתם כי די היה ב"ביצוע עצמאי" של הליכי הפרסום. בית המשפט המשיך ודן בטענות הנוגעות לאישור הבקשה לפתיחת הדלת לחצר. נקבע כי מכיוון שענבר לא צורף כמשיב לעתירה, "ולפי שענבר עלול להיפגע מתוצאות הדיון בעתירה היה עלי למחוק את חלק העתירה הנוגע לו או לא לדון בחלק זה כל עיקר". עם זאת קבע בית המשפט כי אין צורך להורות כן, משום שלגופם של דברים, אין מקום להתערב בהחלטה להעניק לענבר היתר. נוסף על כך, דחה בית המשפט את דרישת המערערים לסעד כספי וקבע כי "בית המשפט לעניינים מנהליים אינו דן, במסגרת עתירה מנהלית בתובענות כספיות ... לשם כך יש להגיש תובענה אזרחית או תובענה מנהלית אם מתקיימת עילת תובענה מנהלית" (בגדרי העתירה נדון גם היתר שניתן לשכן אחר, שלמה בורה, שהוא בעל זכויות בקומת הקרקע באגף 29 בבית המשותף. אין אנו מפרטים את הדיון בעניין זה, שכן הסעדים המבוקשים בכתב הערעור אינם מכוונים אליו). נוכח כל אלה, נדחתה העתירה. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

3.        המערערים מבקשים כי נורה לועדה המקומית להעניק להם היתר בניה, ולבטל את ההיתר שניתן לענבר. לטענתם, לא היה מקום לנקוט בהליך של הקלה, שכן מכוח תכנית המתאר החלה הם רשאים לבנות גג שטוח. כן טוענים הם כי היה על יושב-ראש הועדה המחוזית ליתן להם פטור מלא מהליכי הפרסום, כפי שנעשה בהחלטת הפטור הראשונה; וכי הליכי הפרסום שבוצעו על ידם נעשו כדין. המערערים ממשיכים וטוענים כי בהליך מתן ההיתר לענבר נפלו פגמים שונים, וכי לא היה מקום לאשרו, שכן הוא מביא להצמדה של שטח משותף לדירתו של ענבר. נוסף לאלה עותרים המערערים לקבלת פיצוי כספי, בין השאר, בגין השטחים המשותפים עליהם, לטענתם, השתלטו השכנים.

           הועדה המקומית מתנגדת לערעור. לטענתה, בדין קבע בית המשפט קמא כי היה על המערערים לנקוט בהליך של הקלה בעניין בקשתם להיתר לבניית גג שטוח, וכי "הביצוע העצמי" של הליכי הפרסום אינו עונה על דרישות החוק. בהתייחס להיתר שניתן לענבר מציינת הועדה המקומית כי היא פעלה בהתאם להחלטת ועדת הערר, שנמצאה חוקית וסבירה. עוד נטען כי בדין קבע בית המשפט כי אינו מוסמך לדון בתביעתם הכספית של המערערים.

           ועדת הערר טוענת כי דין הערעור להידחות על הסף בשל כך שהמערערים עשו דין לעצמם ובנו את המבוקש על ידם ללא היתר. עוד נטען כי דין הערעור בנוגע להיתר לפתיחת הדלת לחצר להידחות על הסף בשל אי צירוף משיבים. לגוף הנטען סבורה ועדת הערר כי ההחלטה שניתנה על ידה היתה סבירה, יסודה בשיקולים תכנוניים ענייניים, וכפי שקבע בית המשפט קמא, לא היה כל מקום להתערב בה.

דיון והכרעה

ההיתר לפתיחת הדלת לחצר

4.        המערערים מלינים על ההיתר שניתן לענבר לפתיחת דלת לחצר. בית המשפט קבע, כאמור, כי דין העתירה בהיבט זה היה להימחק מחמת אי צירופו של ענבר כמשיב לעתירה, אך לא הורה כן, לאחר שמצא כי גם לגופה לא נפל פגם בהחלטה. לטעמנו, די בנימוק הראשון להביא למחיקת העתירה ולדחיית הערעור בראש זה.

           תקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן: התקנות) קובעת כך:

           ההוראה שבסיפא לתקנה 6(א) לתקנות מעגנת את הכלל שנקבע בפסיקת בית משפט זה, לפיו יש לצרף כמשיב לעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק את מי שעלול להיפגע מקבלתה. על הכלל, טעמיו והחריגים לו, נאמרו הדברים הבאים מפי השופט י' זמיר, היפים לענייננו: