ביניאשוילי נ' שמיר

החלטה

בפניי בקשה של דויד ביניאשוילי (להלן: "דויד"), לצו מניעה זמני האוסר על המשיב, דויד שמיר (להלן: "שמיר") להוציא אל הפועל את הסכם הפשרה מיום 2.1.2011 שנכרת בין השניים, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 5.1.2011 (להלן: "הסכם הפשרה").

לטענתו של דויד, שמיר הפר באופן יסודי את הוראות הסכם הפשרה בכך שסרב שלא כדין להסיר עיקול שהטיל בשעתו על משרד של דויד. בכך מנע שמיר מדויד את האפשרות לעמוד בתשלומים שנקבעו בהסכם הפשרה, ולכן יש מקום להורות על ביטולו של הסכם הפשרה, וכפועל יוצא מכך, לאסור על המשך ההליכים בהם נקט שמיר לשם הוצאתו אל הפועל.

קדמה להסכם הפשרה תביעה כספית שהגיש שמיר נגד דויד, בגין הלוואה שהעמיד לו, אשר לא נפרעה. התביעה הכספית הוסדרה במסגרת הסכם הפשרה, אשר בגדרו הוסכם כי חובו של דויד הינו 4,550,000 ש"ח, וכן נקבע לוח הזמנים לפרעונו של החוב.

ס' 7(א) להסכם הפשרה קבע כי עד ליום 15.1.2011 ישלם דויד סך של 300,000 ₪, עד ליום 30.6.2011 ישלם סך של 450,000 ₪, עד ליום 30.12.2011 ישלם סך 750,000 ₪ ועוד כהנה וכהנה תשלומים, שהאחרון שבהם היה אמור להשתלם ביום 30.12.2013.

ס' 7(ב) להסכם הפשרה קבע כי לאחר תשלום סך כולל של 2,600,000 ₪ על חשבון חובו של דויד, "יסיר התובע [שמיר- ח.ב.] את כל העיקולים שהוטלו על הנתבע על פי צו העיקול הזמני, למעט על המשרד בנהריה. כמו כן, ככל שיבקש הנתבע לממש נכס כלשהו על מנת לשלם לתובע, התובע יסכים לכך, ויסיר את העיקול, בכפוף להעברת התמורה שתתקבל בידי הנתבע לתובע."

לטענתו של דויד, הוא שילם במועד לשמיר את התשלום הראשון בסך 300,000 ₪. בהתקרב המועד לתשלום השני, החליט דויד למכור את המשרד בנהריה (להלן: "המשרד"), על מנת לממן באמצעות מכירה זו את התשלום השני וחלק מן התשלום השלישי. הוא אף מצא קונה שהיה מוכן לשלם תמורת המשרד סך של 1,200,000 ₪ אך לשם ביצוע המכירה נדרשה הסכמתו של שמיר להסיר את העיקול מן המשרד. דא עקא, שמיר הערים קשיים מיותרים על ביצוע העסקה במטרה למנוע מדויד את האפשרות לקיים את חלקו בהסכם הפשרה, ודרש דרישות בלתי הגיוניות כתנאי להסרת העיקול, כגון, תשלום סך של 700,000 ₪ תוך 24 שעות, קבלת פיצוי מוסכם במקרה שעסקת המכר עם הצד השלישי תבוטל וכו'. כתוצאה מכך, לא עלה בידי דויד למכור את המשרד. שמיר אף הזדרז ופתח ביום 9.10.2011 תיק הוצאה לפועל לשם גבייתו של הסכום שנקבע בהסכם הפשרה. דויד טוען כי סרובו של שמיר להסיר את העיקול מן המשרד, סרוב שהחל ביום 25.7.2011, עצר את מועדי התשלום לפי הסכם הפשרה ומדובר בהפרה נמשכת מאז ועד היום. כפועל יוצא מכך, דויד איננו אמור לשלם לשמיר תשלום כלשהו לפי הסכם הפשרה, ולמעשה, יש לבטל את הסכם הפשרה מחמת הפרתו היסודית על ידי שמיר.

שמיר טוען כי דויד הוא שהפר באופן יסודי את הסכם הפשרה שכן לא שילם את חובו בהתאם ללוח התשלומים שנקבע בו. לדבריו, בשעתו עלה ידו לעקל נכס מקרקעין אחד ויחיד, הוא המשרד, ולכן הסכים להסיר את העיקול מהמשרד, לפנים משורת הדין, אך ורק על יסוד המצג שהציג בפניו דויד, ולפיו ישלם לו 700,000 ₪ באופן מיידי. זאת ועוד, לפי הסכם הפשרה יכול היה שמיר לסרב להסיר את העיקול על המשרד קודם שישולם לו סך של 2,600,000 ₪ ולכן נכונותו להסיר את העיקול (כנגד קבלת סכום של 700,000 ₪ לאלתר), היתה לפנים משורת הדין. דא עקא, כעבור זמן קצר נסוג דויד מהבטחתו האמורה, כחלק מהתנהלות שיטתית של הבטחות מהן הוא נסוג ברגע האחרון. בסופו של דבר התברר לשמיר כי דויד איננו מסוגל כלל לשלם סך של 700,000 ₪ כמובטח על ידו. מכל מקום, מה שמנע את מכירת המשרד לא היה העיקול שהטיל שמיר, אלא השעבוד שרשם בנק המזרחי, שהסכים להסירו רק בחודש אוקטובר 2011, במועד בו היה דויד מצוי כבר בהפרה יסודית של הסכם הפשרה. עו"ד גרי אביב, בא כוחו של שמיר, אף פירט בתצהירו באריכות את כל ההתרחשויות שארעו בקשר למשא ומתן להסרת העיקול מן המשרד.

הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים, והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

על פי הוראת ס' 7(ב) להסכם הפשרה, שמיר כלל לא היה חייב להסיר את העיקול מן המשרד עד לפרעון מלוא החוב כלפיו. הדבר עולה באופן מפורש מהוראות ההסכם, לפיהן נקבע כי רק לאחר תשלום סך כולל של 2,600,000 ₪ "יסיר התובע [שמיר- ח.ב.] את כל העיקולים שהוטלו על הנתבע על פי צו העיקול הזמני, למעט על המשרד בנהריה. כמו כן, ככל שיבקש הנתבע לממש נכס כלשהו על מנת לשלם לתובע, התובע יסכים לכך, ויסיר את העיקול, בכפוף להעברת התמורה שתתקבל בידי הנתבע לתובע." (ההדגשה אינה במקור).

מכאן נובעת מסקנה ברורה, אחת ויחידה, ולפיה, רק לאחר תשלום סך של 2,600,000 ₪ מתוך סכום הפשרה, אמור היה שמיר להסיר את העיקולים על נכסיו של דויד, וגם אז, לא היתה מוטלת עליו חובה להסיר את העיקול מן המשרד, מה שמוכיח כי המשרד נועד להוות בטוחה לביצוע מלוא התשלומים על פי הסכם הפשרה, ולא רק חלק מהם. מכאן שלא ניתן לייחס לשמיר הפרה כלשהי של הסכם הפשרה, בכך שסירב להסיר את העיקול מן המשרד לאחר ששולם לו תשלום בסך 300,000 ₪ בלבד (התשלום הראשון לפי הסכם הפשרה). הסיפא של ס' 7(ב) להסכם הפשרה, המטילה על שמיר את החובה להסיר עיקול מנכס אם התמורה שיקבל דויד תועבר אליו, כלל אינה חלה על המשרד, אלא על נכסים אחרים ששמיר עיקל. הדבר עולה בברור מהוראת ס' 7(ב) רישא, הגורעת את המשרד מן הנכסים שיש להסיר את העיקול מהם.

די בכך על מנת לדחות את בקשתו של דויד, שכן ברור כי כל המשא ומתן שניהל עם שמיר בענין הסרה מוקדמת יותר של העיקול שרבץ על המשרד, משא ומתן שלא צלח, נועד לשנות את הסכם הפשרה ולא בוצע מכוחה של זכות חוזית כלשהי שעמדה לדויד.

גם אם הייתי מוכן להניח לטובתו של דויד כי הסיפא של ס' 7(ב) להסכם הפשרה חלה גם על המשרד ולא רק על הנכסים האחרים שעוקלו, באופן שדינו של המשרד כדינם של נכסים מעוקלים אחרים שיש לשחררם מן העיקול כנגד העברת מלוא תמורתם לידיו של שמיר, הרי שהדבר לא היה מועיל לדויד, שכן נזכיר כי ס' 7(ב) סיפא קובע ששמיר חייב להסיר את העיקול "בכפוף להעברת התמורה שתתקבל בידי הנתבע לתובע." על כן, בצדק התנה שמיר את הסכמתו להסיר את העיקול בקבלת מלוא התמורה בגין הנכס, לאלתר. מחומר הראיות עולה כי דויד הבטיח לשלם לשמיר סך של 700,000 ₪ בד בבד עם הסרת העיקול אך עד מהרה חזר בו מהבטחתו זו, או לפחות, הכניס בה סייגים שונים ומשונים, כפועל יוצא מן המשא ומתן שניהל עם הרוכש המיועד של המשרד. כך למשל, טיוטת חוזה מיום 6.7.2011 שהעביר דויד לעו"ד אביבי, בא כוחו של שמיר, מלמדת כי דויד התכוון להעביר לשמיר 450,000 ₪ בלבד כנגד הסרת העיקול, סכום בלתי ידוע יועד לסילוק חוב משכנתא לטובת בנק המזרחי, והיתרה תשולם לשמיר במועד בלתי ידוע, כנגד אישורים שונים שדויד ימסור לקונה המיועד. ברור כי שמיר לא היה חייב להסכים לסידור מעין זה, שרב בו הנסתר על הנגלה, ואשר לו הסכים לקבלו, היה נאלץ לוותר על הבטוחה המשמעותית היחידה שהיתה לו בקשר לביצועו של הסכם הפשרה.

לאחר מכן, העביר דויד טיוטה שניה לעיונו של עו"ד אביבי, ביום 23.8.2011, ממנה עלה כי הקונה הפוטנציאלי מבקש לקבל מימון מלא לעסקת הרכישה מאת בנק למשכנתאות, שאם לא כן, הוא יוכל לבטל את העסקה. במקרה שיושג מימון מלא, יופקד סך של 700,000 ₪ בנאמנות משותפת של עו"ד אביבי ועו"ד אביטן, בא כוחו של דויד, אך זאת רק לאחר שתרשם הערת אזהרה הן לטובת הבנק הממשכן והן לטובת הקונה. ברי איפוא כי במקרה כזה שמיר היה נדרש להסיר את העיקול עוד בטרם שולם לידו ולו גם שקל אחד, ולהסכים כי הנכס ישועבד הלכה למעשה לבנק המממן. מכאן שבדין סרב שמיר ליתן הסכמתו לסידור מעין זה, שהיה הופך אותו בן ערובה ליחסים שבין הבנק המממן, הקונה המיועד ודויד.

יצויין כי לפי ס' 6(א) להסכם הפשרה ניתנה לדויד ארכת חסד של 90 יום לביצוע תשלומים, ובשים לב לכך שהתשלום השני היה אמור להיות משולם עד ליום 30.6.2011, הרי שהחל מיום 30.9.2011 דויד כבר היה מצוי בהפרה יסודית של הסכם הפשרה.

כמו כן, יש ממש בטענה נוספת של שמיר, לפיה דויד הציג ביום 10.8.2011 מכתב כוונות של בנק המזרחי ממנו עולה כי חוב המשכנתא עמד על 635,000 ₪. מכאן, ובשים לב לכך שהמשרד היה אמור להמכר תמורת 1,200,000 ₪, ברור כי לכל היותר שמיר היה מקבל לידיו 565,000 ₪ בלבד (וגם זאת, רק בהנחה שלא היו מתגלים חיובי מס כאלה ואחרים), ולא 700,000 ₪ כפי שהתחייב דויד. גם מטעם זה, קרי, לאחר שהתברר כי הבטחותיו של דויד בענין הסכום שישלם לשמיר, אינן ראויות לאמון, שמיר היה רשאי לסרב להכנס להרפתקה של הסרת העיקול מן המשרד בטרם שולם לו מלוא חובו של דויד.

יצויין כי בסופו של דבר שולם לבנק מזרחי סך של 580,000 ₪ כנגד הסרת השעבוד מן המשרד, כך שבדיעבד ניתן לקבוע כי לכל היותר היה עולה בידיו של דויד לשלם לשמיר 620,000 ₪ ולא 700,000 ₪ כמובטח.

כמו כן, מחקירתו של דויד התברר כי בכל מקרה, אין בידיו לשלם את יתרת התשלומים לפי הסכם הפשרה, למרות שהמועד לתשלום שלושה מביניהם, בסכום כולל של 1,400,000 ₪, חלף כבר ביום 30.12.2011, כך שבכל מקרה, הוא מצוי בהפרה יסודית מזה זמן רב, בלא קשר לפרשת מכירתו של המשרד. נזכיר כי עד היום שילם דויד לשמיר את התשלום הראשון בלבד לפי הסכם הפשרה, סך של 300,000 ₪, ומאז לא שילם דבר. כדי לחלץ את עצמו ממצב של הפרה יסודית, טען דויד כי סרובו של שמיר להסיר את העיקול מן המשרד מעכב את חיובו של דויד לשלם את התשלומים לפי הסכם הפשרה, אך לסברה זו אין כל בסיס בהסכם הפשרה. בהקשר זה יש לציין כי למרות שהמשרד כבר נמכר, הרי שעד עצם היום הזה לא שילם דויד לשמיר דבר וחצי דבר בגין המשרד. זאת ועוד, אף אם דויד היה משלם לשמיר סך של 700,000 ₪ בגין מכירת המשרד, הרי שסך כל תשלומיו נכון להיום היו עומדים על 1,000,000 ₪, ועדיין הוא נמצא בחסר ביחס לסכום של 400,000 ₪ מאז יום 30.12.2011.

סיכומו של דבר, לנוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי סיכויי ההצלחה של דויד בתביעה העיקרית קלושים למדיי, שכן לכאורה, דויד, ולא שמיר, הוא שמצוי בהפרה יסודית של הסכם הפשרה. מכאן שלא עלה בידי דויד להוכיח זכות לכאורה כנדרש בטרם יינתן צו מניעה זמני כמבוקש.