בין טענות 'ערעוריות' לבקשה לסתירת הדין; דחייתה וגינויה של העלאת טענת בגידה בהליך שאינה נוגעת אליו

א.         לפניי בקשת המשיב לשינוי פסק דיננו שבו נקבעה בטלותו של ההסכם שכרתו הצדדים ותגובת המערערת (באמצעות בא כוחה) לבקשה.

נבהיר תחילה כי המסגרת וההגדרה ההלכתית והמשפטית לבקשות ממין זה הן ההלכה המורה "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" (לשון המשנה בסנהדרין לא, א ; חושן משפט סימן כ) והנחיותיהן של תקנות הדיון בדבר הפרוצדורה המותאמת להלכה זו וליישומה, היינו האמור בתקנות קכט–קלא בנוגע לבקשות לסתירת הדין.

אף שיש מחבריי שסברו במסגרת הליכים אחרים כי תקנות מסוימות אלה אינן חלות על בית הדין הגדול, ביארתי בכמה החלטות בתיקים אחרים שלא כך הדבר וכי תקנות אלה שיסודן בהלכה הפסוקה חלות בכל בתי הדין.

ערעור, לאידך גיסא, שמסגרתו מוסדרת מתקנה קלב ואילך אכן אינו אפשרי בנוגע לפסקי בית הדין הגדול, כידוע, וכפי שציין בא כוח המערערת בתגובתו לבקשה.

בא כוח המערערת הניח שמסגרתה של בקשה זו היא מסגרת של ערעור ועל כן ציין כאמור, ולא פלא שסבר כך שכן אומנם קיימת מסגרת המאפשרת לבקש את סתירת הדין כאמור אלא שתוכנה של הבקשה שלפנינו הוא אכן ערעורי באופיו ואינו תואם את ההלכה ואת התקנות האמורות.

את סתירת הדין יכול אדם לבקש כשהוא "מביא ראיה" וכפי שנקבע בתקנות האמורות – על יסוד עובדות וראיות חדשות שלא הובאו לפני בית הדין, ובתנאי שינמק גם מדוע לא יכול היה להביאן לפני בית הדין טרם פסק הדין.

הבקשה שלפנינו מתפלמסת עם הכרעת בית הדין ואינה מציגה ראיות או עובדות חדשות אלא ממחזרת את שנטען כבר ונדחה.

משכך דינה של הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך נוסיף ונבאר כי לגופם של הדברים האמורים בה – חלקם אינם נכונים, חלקם זכו כבר למענה בפסק הדין ובהחלטות קודמות וחלקם אינם רלוונטיים.

כאלה הן הטענות בדבר בגידתה של המערערת בו, שאף אם נניח שנכונות הן – ואיננו קובעים כך או אחרת מכיוון שהללו לא הוכחו לפנינו או בכלל והאמירה "יש לי הוכחות" אינה הוכחה – אינן רלוונטיות לנידון הרכושי בכלל, "אם היא זינתה, כליה מי זנאי?" (כתובות קא, ב), ועל אחת כמה וכמה לשאלת תוקפו של ההסכם ולנימוקים שבשלהם קבענו כי בטל הוא. דומה שכל עצמה של טענה זו, בהקשר הנוכחי, לא באה אלא כדי להבאיש את ריחה של המערערת ולבזותה במנותק מהעניין שלשמו התכנס מותב זה.

לפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט הפעם בגין בקשה זו.

ב.         טרם חיתום החלטה זו הגיש המשיב בקשה להגיב לדברי בא כוח המערערת.

אין בכוונתנו להיגרר למחול שדים מופרך של תגובות ותגובות לתגובות שאין לו מקום ברוב המקרים ובייחוד בעניינה של בקשה דנא ונוכח האמור לעיל. דחיית בקשת המשיב אינה נסמכת ואינה זקוקה להיסמך על האמור בתגובת בא כוח המערערת שעימו מתפלמס המשיב בתגובתו הנוספת.

עם זאת לא נוכל להימנע מלהעיר על דברי המשיב כי בא כוח המערערת כתב בתגובתו "דברי בלע והכפשות אישיות" – הפוסל במומו פוסל, וכאמור לעיל שאלת בגידתה של המערערת במשיב או אי־בגידתה בו (ובניגוד לדברי המשיב המערערת לא הודתה בבגידה אם כי הודתה במעשי כיעור שאיננו ממעטים בחומרתם כשלעצמם) אינה נוגעת לשאלה הרכושית וודאי לא לשאלת הונאתו של המשיב אותה בהסכם.

אכן מתוך התבוססותו של המשיב שוב ושוב במי אפסיים אלה עולה הרושם כי אכן הוא מצידו חש וסבר כי התנהגותה הקלוקלת של המערערת מצדיקה 'להעניש' אותה או 'לפצות' אותו, ושמא משום כך הורה היתר לעצמו לנהוג כפי שנהג.

חובתנו אפוא לומר לו: לא זו הדרך ולא זו העיר, המערערת – אם חטאה – תיתן את הדין לפני אדון כול, או תשוב בתשובה ככל פרטיה ודקדוקיה. כך על מעשה זה וכך על כל מעשה, כך היא וכל כל אדם, ובכלל זה כמובן גם המשיב בנוגע למעשיו שלו:

סוף דבר הכֹל נשמע את הא-לקים יְרָא ואת מצוֹתיו שמור [...] כי את כל מעשה – הא-לקים יבִא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. (קהלת יב, יג–יד)

בית דיננו אינו עונש חוטאים שלא על פי דין תורה או שלא בסמכות חוקית: