בימ"ש שלום ת"א, ש' לימור בן שמן: פיצויים בגין נזקי גוף לתובע אשר בקטנותו בוצעו בו מעשים מגונים על ידי שכן

כללי

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בשל מעשים מגונים אשר ביצע הנתבע בגופו, בעת שהיה קטין כבן 6-7.
2. התובע יליד **.**.** וכיום בן 23.
3. הנתבע הינו קרוב משפחתו של התובע אשר התגורר בשכנות למשפחת התובע, קומה אחת מעל דירתם.
4. התובע ביסס את תביעתו על עוולת תקיפה, כליאת שווא, רשלנות, הפרת חובות חקוקות בפקודת הנזיקין ובחוק העונשין, פגיעה בזכות הקניין הגופני של התובע ופגיעה באוטונומיה.

החבות

5. הנתבע הורשע בכך כי במהלך התקופה שבין שנת 1997 לבין שנת 1999, עת התובע למד בכיתות א' ו-ב', ביצע בו הנתבע מעשים מגונים, בתדירות של פעם בחודש בקירוב, בסלון דירתו, בכך שהושיב את התובע עליו בכוח, אחזו בחוזקה, חיכך ודחף את איבר מינו לישבנו של התובע כאשר בגדי התובע על גופו. מעשיו של הנתבע נמשכו מספר דקות בכל פעם.
6. הנתבע הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה לשם גירוי וסיפוק מיני, ב-ת.פ. ****/**, אשר נדון בבית המשפט השלום בתל-אביב (התיק צורף במלואו למוצגי התובע). 
7. בית המשפט קבע בהכרעת דינו כי יש להעדיף בבירור את גרסתו של התובע ולראות בה גרסת אמת. גרסתו יצאה לאוויר העולם באופן ספונטני, כמעט כדחף לאו בר שליטה, לאחר ששנים היה הסיפור חבוי במעמקי נשמתו. לא ניכר בתובע כל רצון להגזים או לנפח את האירועים, לקשט אותם או להוסיף להם נופך כלשהוא. הוא תיאר בלשון קצרה ותמציתית את שעבר שעליו, ותו לא.  בית המשפט ציין כי מדובר בזיכרון ממושך אשר רדף את התובע במשך כל השנים שחלפו, והוא נצר אותו עמוק בליבו. שנים עברו עד שהצליח להוציא מפיו את מה שארע לו בהיותו ילד קטן, באותם מפגשים עם הנתבע, בעת שהרגיש את איבר המין המתחכך בו ואף שמע את הקולות היוצאים מפיו של הנתבע.

בית המשפט דחה בין השאר את טענת ההגנה שלפיה מדובר בעלילת שווא שכל מטרתה להתנקם בו בשל סכסוך בין המשפחות.

8. בית המשפט קבע כי מעשיו של הנתבע בעלי משמעות מינית והם מובילים למסקנה האחת והיחידה כי נעשו לשם גירוי וסיפוק מיני זאת, שכן לא יכול היה להיות הסבר אחר להגדרת אופי המעשים ואופן ביצועם. כמו כן דחה בית המשפט את טענות הנתבע  להעדר יסוד נפשי. עוד דחה בית המשפט כדברים בעלמא, את טענות הנתבע שעניינן ניתוח "ההתכווצויות" ( בהקשר של פורקן מיני), שכבות הבגדים והטענה כי האיבר הנוקשה שהרגיש התובע איננו איבר מין אלא חפץ אשר יכול להיות סיגריות, מפתחות, מצית ועוד.

בסופו של יום, על הנתבע נגזר עונש מאסר של 12 חודשים וכן נגזר עליו לפצות את התובע בסכום של 15,000 ש"ח ערעור על הכרעת הדין נדחה. בהקשר זה אציין כי עונשו של הנתבע הופחת לכדי 9 חודשי מאסר.

9. עסקינן אם כן בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אמנם, נאמר רק ראיה "לכאורה" אך הלכה למעשה לא כך הם פני הדברים, הואיל והמורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין (ס' 42ג לפקודה) (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמוד 1563, תא (ת"א) 52/97 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' שירה עם-דוד, ת.א (ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני, ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (פורסמו במאגרים)).
10. הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42 ג' לפקודת הראיות. במהלך ניהול התיק דחיתי חזור ושנה את ניסיונותיו הבלתי נלאים של ב"כ הנתבע להכניס בדלת האחורית את טענותיו כנגד קביעות בית המשפט בהליך הפלילי, מבלי שהגיש בקשה להבאת ראיות לסתור ומבלי שקיבל את רשות בית המשפט לכך.  הנתבע צירף תצהיר אחיו לעניין רוחב הגג שמול הסלון לעניין לקיחת כדור מהגג, אשר נועד לסתור ממצאים בהכרעת הדין הפלילי. כמו כן נדחה בין השאר ניסיונו להגיש בדיקת פוליגרף במסגרת מוצגיו.

מקום שבו לא ניתנה רשות להבאת ראיות לסתור, כמו במקרה דנן, שבו כלל לא נתבקשה רשות, הופך פסק הדין הפלילי לראיה כמעט מכרעת. הנתבע ביקש להדחיק את הרשעתו בפסק דין חלוט בגין מעשיו ,תוך המשך הטלת רפש בתובע ,אשר עולמו נחרב עליו בגיל כה רך בשנים. בניגוד לממצאים ולמסקנות הכרעת הדין, נטען בעזות מצח כי עסקינן ב-"תביעה וירטואלית", שלפיה התובע מבקש פיצוי עבור  "מחשבות שעלו בליבו בגיל 12 בגין מעשה הדמיה לפעולה מינית בלתי אפשרית שנעשה עמו בגיל 6-7 : קיום יחסי מין בבגדים מלאים תוך ישיבה על ברכי הנתבע" (ר' עמוד 30 ש' 30 לפרוטוקול, סעיף 7 לסיכומי ב"כ הנתבע וכיו"ב'),

1. היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון". עם זאת הכוונה הנדרשת אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר, היינו מודעות לעצם המעשה (רע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג (פורסם במאגרים), ישראל גלעד, 'אחריות בנזיקין', סעיף 12.33 בעמוד 1201).