בימ"ש מחוזי ת"א, ש' יונה אטדגי: החלטה בבקשת התובע להורות על היפוך סדר הבאת הראיות

1.         התובע מבקש להורות כי על הנתבעים לפתוח תחילה בהבאת ראיותיהם, מאחר שהגנתם היא "הודאה והדחה".

            הנתבעים מתנגדים לבקשה. לטענתם, הגנתם איננה מהווה הודאה בחוב הנתבע, ומכל מקום אין בה הודאה בכל מרכיבי התביעה.

2.         תקנה 158(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) קובעת את הסדר הרגיל להבאת הראיות, כאשר הנתבע אינו מודה בעובדות שטען להן התובע: התובע תחילה ולאחריו הנתבע.

            תקנה 159 קובעת את סדר הטיעון כשיש הודיה בעובדות:

            "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש – יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158".

            לסיטואציה של "הודאה הודחה" יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 נהפך. כלל דיוני זה קבוע בתקנה 159 (רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193).

            אולם, בעוד שהשאלה אם נטל השכנוע עבר מבעל דין אחד למשנהו יכולה להיות מוכרעת רק בסופו של המשפט (רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז-מפעל תחבורה בע"מ, 5.5.13, פורסמה בנבו), הרי שהשאלה אם להפוך את סדר הטיעון והבאת הראיות בהתאם לתקנה 159 צריכה להיות מוכרעת כבר בתחילת המשפט.

            נמצא, ששאלת יישומה או אי יישומה של תקנה 159 לתקנות על המקרה הקונקרטי נוגעת בעיקר למישור היעילות הדיונית.

כאשר הנתבע אינו מודה בעובדות שטען להן התובע (תקנה 158(א)), נדרש התובע להביא תחילה את ראיותיו, על מנת שהנתבע יוכל להפריך או לסתור אותן בראיות משלו.

כאשר המחלוקת העיקרית בין הצדדים לא נסבה על העובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא על עובדות נוספות הנטענות בכתב ההגנה, נדרש הנתבע להביא תחילה את ראיותיו, על מנת שהתובע ינסה להפריך או לסתור אותן בראיות משלו.

3.         שתי הערות בהקשר לכך.

            האחת – השאלה הנדונה במסגרת יישומן של תקנה 158 או תקנה 159 היא המחלוקת העובדתית ולא המשפטית. כלומר, שגם אם הנתבע מודה בעובדות שבכתב התביעה אך חולק על התוצאה המשפטית, אם בגלל פרשנות משפטית אחרת שהוא טוען לה, ואם בגלל עובדות נוספות שלדעתו יש בהן כדי להביא לתוצאה משפטית אחרת, הדבר מצדיק את יישומה של תקנה 159. כך עולה מלשון תקנה 159: "...וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש..."

            השניה – הכלל לפיו טענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה איננה טענת "הודאה והדחה" המעבירה את נטל הראיה על הנתבע (ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן,       פ"ד לח(2) 143, 146), וכי די אם אחת העובדות המקיימות את עילת התביעה הוכחשה על ידי הנתבע כדי שהתובע יהיה הפותח בהבאת ראיות (רע"א 677/85 דורקם מחשבים בע"מ נ' רוט, פ"ד לט(4) 654, 655), כלל זה חל על העובדות העיקריות והמרכזיות שבמחלוקת (השוו להחלטה בענין סימן טוב הנ"ל). כאשר הנתבע מודה בעובדות העיקריות שבמחלוקת, די בכך כדי לגרום לכך שהוא יפתח בהבאת הראיות, גם אם הוא אינו מודה בעובדה שולית, יחסית, הטפלה למחלוקת העיקרית.

4.         יישום הדברים האמורים בענייננו, מצדיק לדעתי את היפוך סדר הבאת הראיות בהתאם לתקנה 159 לתקנות.

            עילת התביעה הכספית בסך של 22,461,279 ₪ הינה חוב בגין אשראי שניתן לנתבעת 1 לצורך רכישת מניותיה של חברה מסוימת.