בילואוס יורם נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (השופט אילן דפדי) מיום 21/9/2009 אשר דחה את תביעתו של המבקש לפיצוי בגין אובדן רכבו.

בפסק דין ארוך ומפורט, לאחר שעיין בכתבי הטענות, שמע את טיעוני הצדדים ואת העדויות, קבע השופט קמא את העובדות הבאות:

רכבו של המבקש חנה במקום המותר לחנייה ליד בית הקברות בנחלת יצחק. מאחר וביום האירוע חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, גררה משטרת ישראל את הרכב אל מעבר לכביש, במקום בו אסורה החנייה, וזאת בשל פעולות אבטחה של בית העלמין ביום הזיכרון. כאשר הגיע המבקש למקום, התברר לו כי הרכב נעלם ואין אפשרות למוצאו.

הגם שהדבר לא נאמר מפורשות בפסק הדין, עולה ממנו בעליל, כי השופט קמא האמין למבקש, כי רכבו נעלם לאחר פעולת המשיבה הנ"ל.

השופט קמא קבע, כי מעדויות העדים שהובאו ע"י המשיבה, עלה, כי הרכב נגרר אל הצד השני של הכביש וכי רכב זה נצפה גם לאחר סיום האירוע. לא הוברר מה עלה בגורלו של הרכב לאחר מכן, קרי אם נגנב או נגרר על ידי רשות מוסמכת כלשהי. אם הרכב נגנב, כך קבע בימ"ש קמא, ברור, כי אין מקום להטיל אחריות על המשיבה, שכן לעניין הגניבה אין זה משנה כלל אם הרכב עמד במקום החניה המקורי או במקום אליו נגרר. אם הרכב נגרר ע"י רשות מוסמכת, הרי שחזקה היא שהרשות המוסמכת שגררה את הרכב ידעה לאן נגרר. המשיבה ביררה אם הרכב אמנם נגרר, אך לא מצאה כי כך הוא. באשר לרשות המקומית, קבע השופט קמא, כי המבקש לא הגיש כל תביעה נגדה, ולא המציא כל ראיה כי אכן היא גררה את הרכב.

לאור כך, דחה השופט קמא את התביעה, אולם לא הסתפק בכך, ואמר: "יחד עם זאת, ראוי לציין את התנהלותה הבלתי תקינה של המשטרה במקרה דנן. רכב התובע נגרר ממקום שהיה מותר לחנייה אל מקום אסור לחנייה. הרכב היה מוכר לאנשי משטרה שפעלו באזור ולכן – לא היתה כל מניעה שאלה יצרו קשר עם התובע ויודיעו לו על גרירת הרכב. גם אם היה מוטל על אנשי המשטרה שפעלו במקום לחץ רב, אין הדבר מצדיק אי יצירת קשר עם התובע על מנת להודיע לו, כי רכבו הוחנה על המדרכה, בניגוד לחוק, על מנת שזה יגיע למקום וידאג להחנותו כחוק. בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי התנהלות זו של המשטרה גרמה לנזק הנתבע, אולם, לאור התנהלות זו אני סבור כי לא יהיה זה נכון לפסוק הוצאות לטובתה".

סוף דבר, נדחתה התביעה ללא צו להוצאות.

על פסק דין זה הוגשה הבר"ע שבפני.

שמעתי את הבר"ע כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

לאחר שקראתי ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבר"ע להתקבל בחלקה, הגם שמרבית טענותיו של המבקש מתייחסות לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא.

"רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות לא תינתן אלא כשמדובר על טעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמוד 744). וכך הם פני הדברים בענייננו, שמדובר בטעות משפטית גלויה וברורה על פני הפסק. יובהר, יצוין ויודגש, כי אין אנוכי מתערבת בקביעה עובדתית כלשהי של השופט קמא, אלא מתערבת במסקנתו המשפטית הנובעת מקביעותיו.

השופט קמא קבע, כי התנהלותה של המשיבה היתה בלתי תקינה וכי לא היתה כל סיבה שלא להודיע למבקש על העברת רכבו למקום אחר. חרף זאת, לא קבע השופט קמא כל פיצוי למבקש, הואיל ולא מצא קשר סיבתי בין התנהלות המשיבה לבין הנזק שנגרם למבקש.

אכן, אין להתערב במסקנתו של השופט קמא ככל שהיא נוגעת לקשר שבין התנהלות המשיבה לנזק המיוחד שנגרם למבקש בגין אובדן רכבו. אולם אין לי ספק, כי למבקש נגרמו טרחה ועוגמת נפש, עת גילה כי רכבו נעלם, והוצרך לבזבז זמן ומשאבים אחרים על מנת לברר היכן וכיצד נעלם. השופט קמא התעלם מכך ומזכאותו של המבקש לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. נזק כזה אינו טעון הוכחה, ואין די בכך, שהשופט קמא לא חייבו בתשלום הוצאות המשפט.

בנסיבות אלה, מן הראוי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לאי פסיקת פיצוי על הנזק הכללי בגין עוגמת הנפש והטרחה שנגרמה למבקש. הואיל וקביעת גובה פיצוי כזה נתונה לבית משפט, ולבית משפט זה סמכות ליתן כל פסק דין שאמורה היתה ליתן הערכאה קמא, אקבע אנוכי את סכום פיצוי, וזאת כדי למנוע החזרתו של התיק לבית משפט קמא ולחסוך טרחה נוספת מבעלי הדין.

אשר על כן, אני מקבלת את הבר"ע ומחייבת את המשיבה לשלם למבקש פיצוי בסך 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם המשיבה למבקש הוצאות הבר"ע בסך 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

הפיקדון שהפקיד המבקש בתיק זה, יוחזר לו.

ניתן היום, כ' אייר תש"ע, 04 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: