ביינסין נ' פרסלר ואח'

פסק דין

1. בפניי תביעת לשון הרע. הנתבע עתר לסילוק התביעה על הסף. בקשתו מבוססת על מספר טענות עיקריות. האחת, כי התביעה התיישנה. השניה, כי יש לדחות את התביעה נוכח הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע). השלישית, כי לא מדובר בפרסום לשון הרע. עניינה של החלטה זו בטענות אלה.

2. התובע הוא יליד אתיופיה, אשר עלה לישראל בשנת 1991. הנתבע הוא יו"ר ועדה בינמשרדית אשר היתה אחראית לבירור תביעות של פעילי העליה מאתיופיה. עניינה של התביעה בהחלטה של הוועדה האמורה בעניינו של התובע, לפיה התובע לא נמצא זכאי, מנימוקים המפורטים בהחלטה האמורה. ההחלטה הוא 16.6.02. התביעה הוגשה ביום 4.5.11.

התיישנות

3. הנתבע טוען כי התביעה התיישנה. יש בטענה זו ממש. עילת התביעה במקרה זה נולדה ביום 16.6.02. מאז אותו מועד, ועד להגשת התביעה, חלפו יותר משבע שנים, היא תקופת ההתיישנות. משכך, יוצא כי התביעה התיישנה.

4. התובע טוען, כי נודע לו על ההחלטה נשוא התביעה אך בשנת 2006. ניתן להבין, כי התובע מבקש כי תוחל בעניינו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. טענה זו לא אוכל לקבל.

(א) ראשית, מדובר בטענה עובדתית אשר אינה נתמכת בתצהיר ערוך כדין.

(ב) שנית, המכתב מיום 16.6.02 נשלח לבא כוחו של התובע דאז, עו"ד גיל וייסמן. מתצהיר של התובע שצורף כנספח לבקשה לסילוק על הסף, עולה כי התובע קיבל את ההחלטה בעניינו שבמכתב האמור (ראו פיסקאות 24 – 25 לתצהיר האמור). הדבר עולה במובהק גם מכך שהתובע היה אחד מכמה עותרים, אשר השיגו על החלטות הוועדה האמורה (בג"צ 4412/03; ראו גם החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 25.1.10 (בש"א 1296/07)(ע"ב 3562/08)). התובע אינו מכחיש עובדה זו. יוער, כי במהלך תקופה זו התקבלה החלטה נוספת בעניינו של התובע, ברוח ההחלטה נשוא התביעה (ראו מכתב מיום 26.8.03). יוצא, כי התובע ידע, ולמיצער היה יכול וצריך לדעת, לו נקט בזהירות סבירה, על החלטת הוועדה, נשוא התביעה שבכותרת. בנסיבות אלה, לא חלה הוראת סעיף 8 האמורה. יוצא, כי יש לדחות את התביעה, בשל התיישנותה.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע

5. יש לדחות את התביעה גם מטעם נוסף. ההחלטה נשוא התביעה נתקבלה על ידי הוועדה הבינמשרדית לבירור תביעותיהם של פעילי העליה מאתיופיה. כתב המינוי של הוועדה צורף. עולה ממנו, כי זו הוסמכה לבחון טענות עקרוניות המועלות על ידי פעילי העלייה. הוועדה הוסמכה לבחון גם את זכאותם של הפעילים באופן פרטני, כפי שעשתה בהחלטה נשוא התביעה. התובע פנה לוועדה בבקשה להכרה בזכאות לפעילי עליה מאתיופיה, ואף נפגש עם חבריה כשהוא מיוצג על ידי עורך דין (ראו תצהיר התובע, 1.10.06, פיסקאות 24 – 25, נספח לבקשה לסילוק על הסף).

6. בנסיבות אלה, חלה הוראת סעיף 13(9), לפיה ניתנת הגנה מוחלטת (ראו רע"א 1104/07 ח'יר נ' גיל (2009)) לפרסום הנעשה פרסום "שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". מן התיאור לעיל עולה כי הפרסום נשוא התביעה הינו החלטה של גוף מוסמך המכריעה בפנייה של התובע, ואשר היתה חובה להעבירה לידי התובע, אשר היה מיוצג (ביחד עם רבים אחרים) על ידי עורך דין באותו עניין (ראו, בהקשר זה, גם בסעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט – 1958). גם מסיבה זו, דין התביעה להידחות על הסף.

פרסום לשון הרע

7. הנתבע טוען גם גם כי לא נעשה פרסום של לשון הרע. הטענה מבוססת על כך, שההחלטה, אפילו יש בה משום לשון הרע על התובע (ועניין זה מסופק), לא נשלחה אלא לבא כוחו של התובע, עו"ד וייסמן. חוק איסור לשון הרע קובע, לעניין פרסום בכתב, כי רואים כפרסום לשון הרע, "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע" (סעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע). יסוד זה התקיים במשלוח המכתב לעו"ד וייסמן. עם זאת, כאשר מדובר באדם שהוא שלוחו של הנפגע לצורך העניין נשוא הפרסום, והפרסום נשלח אך אליו, כמענה לפנייתו ולפניית הנפגע, יש יסוד לכאורי מוצק לומר, כי אין מדובר במקרה החורג מעניין של מה בכך (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], החל גם על חוק איסור לשון הרע). עם זאת, נוכח העובדה שדין התביעה להידחות מן הטעמים שפורטו לעיל, ובשים לב לכך שהטענה בדבר עניין של מה בכך לא הועלתה באופן מפורש, אינני מבסס את החלטתי על נימוק זה.

התוצאה

התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אמנע מפסיקת הוצאות.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ב, 17 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: