ביטון(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (להלן: "בית משפט קמא") אשר ניתנה ביום 6.5.10 על ידי כבוד השופט הבכיר, ר. ש. צמח, בתיק מ"ת 640-05-10.

בית משפט קמא החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פלילי 623-05-10.

על החלטה זו מופנה הערר שבפניי.

העורר נעצר בגין חשד לביצוע עבירות של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק; היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 246(ב) לחוק.

מעובדות כתב האישום עולה כי העורר הלווה בשנת 2008 סך של 10,000 ₪ לפאיד שאהין (להלן: "המתלונן") בריבית חודשית של 10%, כך שהיה על המתלונן לשלם 1,000 ₪ ריבית כל חודש, סכומים ששולמו במשך 18 חודשים. המתלונן החזיר לעורר בגין ההלוואה סכום של 25,000 ₪, כך נטען בכתב האישום ומזה 3 חודשים הפסיק לשלם.

עוד נטען בכתב האישום כי ביום 9.4.10 הגיע העורר ביחד עם אדם אחר שאינו ידוע למשיבה, אל חנות הטוטו-לוטו בתרשיחא, בה עבד באותה עת המתלונן. העורר נכנס לתוך החנות כשחברו המתלווה אליו נשאר מחוץ לחנות. העורר פנה אל המתלונן ושאל אותו מדוע הפסיק לשלם כסף ועל כך השיב "שאין לו יותר כסף וכי הוא החזיר כבר את כל סכום ההלוואה". בתגובה לכך צעק העורר על המתלונן, הוציא את ידיו מתוך כיסיו ותלש שרשרת עם צלב שהייתה תלויה על צווארו של המתלונן. במעשהו גרם העורר נזק לסוגר השרשרת וזרק אותה על הרצפה בחנות תוך שהוא עוזב את החנות יחד עם האחר שהמתין לו מחוץ לחנות.

ביום 11.4.10 הגיע העורר ביחד עם 4 אנשים אחרים שהמתינו מחוץ לחנות. העורר נכנס לבדו לחנות ביחד עם אדם אחר ושניהם החתימו את המתלונן על הסכם ובו נרשם כי המתלונן נותר חייב לעורר סכום של 20,000 ₪ וכי חוב זה יוחזר לעורר על ידי המתלונן בתשלומים חודשיים של 2,000 ₪ כאשר כל תשלום יבוצע ביום ה-20 לכל חודש. בהסכם נאמר כי איחור בתשלום יחייב את המתלונן לשלם כפל הסכום. בהזדמנות זו אמר העורר למתלונן שעדיף לו לשלם את הסכום מבלי לערב את המשטרה. העורר נטל את ההסכם מבלי להשאיר למתלונן עותק ממנו, יצא מהחנות ועזב יחד עם אותם ארבעה אנשים איתם הגיע. בו ביום שב העורר כעבור מספר שעות אל החנות וקרא למתלונן לצאת אליו, שם אמר לו "אני יודע שהגשת תלונה במשטרה נגדי ואני מבקש שתבטל אותה ובתמורה לכך אוריד לך מההסכם סכום של 6,000 ₪".

המשיבה הוסיפה וטענה בכתב האישום כי ביום 13.4.2010 בשעות הצהריים הגיע המתלונן לתחנת המשטרה במעונה ובמסגרת עדות שנגבתה ממנו ביקש לבטל את התלונה שהגיש נגד העורר. המתלונן שב וביקש ביטול התלונה בעדות נוספת שמסר ביום 27.4.2010 בסמוך לשעה 15:20 בתחנת המשטרה. המתלונן ביקש מהחוקר ליידע את העורר על כך שהוא ביטל את התלונה נגדו וזאת עקב חששו הרב לחייו ולחיי משפחתו מפני העורר.

העורר טוען כי בית משפט שגה כאשר קיבל את הבקשה למעצר עד תום ההליכים, תוך שהוא מבסס את החלטתו על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מסוכנות. לדעת העורר קיימות סתירות מהותיות שיורדות לשורשו של עניין בראיות המשיבה.

המתלונן ביטל תלונתו במשטרה. עדים נוספים שעדותם נגבתה מסרו גרסה התומכת בגרסת העורר כגון עדותו של ד"ר מאהר ולכן אין בראיות המשיבה את העוצמה הדרושה כדי לבסס בקשה למעצר עד תום ההליכים.

ב"כ העורר הרחיב בטיעוניו ביחס למהות חומר החקירה המצוי בתיק החקירה כבסיס לאישום המיוחס למרשו. לדעתו, אין בראיות אלה כדי להצדיק מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עוד טען הסנגור כי גם עילת המסוכנות אינה מתקיימת בעניינו של העורר.

בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי העורר תקף את המתלונן, הגם שתלש מצווארו את השרשרת והצלב, צעד שנקט בו העורר מתוך כעס. כמו כן, לא ניתן לומר שמהלך זה מבטא אלימות כלפי המתלונן ולכל היותר יש בו גרימת נזק לרכוש.

הסנגור גם הפנה לכך שאין בדיסקים שנמסרו לעיונו כל חומר שמסבך את העורר בעבירות המיוחסות לו.

במהלך הדיון בפניי, התברר שהדיסקים לא נמצאים בתיק החקירה, על כן הוריתי על המצאתם ולאחר שצפיתי בהם ניתן לומר כי המצלמה תיעדה באופן ברור את התנהלות העורר בחנות בכל ביקוריו שבהם נקלט וצולם. התנהלות העורר מראה אדם שבא למטרה מסויימת, נראה כמי שמכתיב עניינים, כתב את ההסכם, כשבסוף נראה המתלונן מנסה לנשק את ראשו של העורר, אך זה לא מאפשר לו ודוחה אותו בתנועת יד, וחבל שהמלל לא נשמע.

ב"כ המשיבה טוענת כי אין ממש בטענות העורר. בתיק החקירה קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. התנהלות העורר ועברו הפלילי, הגם שמדובר בעבר מלפני שנים רבות, יש בו כדי להצביע על רמת המסוכנות של העורר כלפי המתלונן בפרט וכלפי הציבור בכלל.

לדעת ב"כ המשיבה החלטת בית משפט קמא מנומקת ומפורטת ואין כל מקום להתערב בה, על כן ביקשה לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית משפט קמא, בכתב האישום, בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בעברו הפלילי של העורר ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא כדי שיבחן חלופת מעצר.

אמנם הסנגור טען כי יש להתעלם מעברו הפלילי של העורר הואיל ועבר זה התיישן בהתאם לסעיף 14 להוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א 1981, אינני מקבל טענה זו של הסנגור כי הרי כבר הכירה הפסיקה באפשרות של הצגת תיקי מב"דים ביחס למי שמבקשים מעצרו עד תום ההליכים, אז מקל וחומר ניתן ללמוד באותה דרך על הרשעות קודמות שנרשמו לפני שנים רבות, כמו בעניינו של העורר.

אין ספק שהעורר השתמש באלימות עת פנה למתלונן ותלש מצווארו את השרשרת. כמו כן, התנהלותו של העורר כמתואר בכתב האישום, וכעולה מהסרטים שבתקליטורים של המצלמות יש בה כדי להעיד על מסוכנותו הגבוהה של העורר כלפי המתלונן ובוודאי כלפי הציבור בכללותו.