ביטון נ' עוזרי ואח'

החלטה

הבקשה שבפני נסובה על עיקולים, שהוטלו על נכסי הנתבעים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, בטרם הועבר הדיון בהתנגדות לבית משפט זה. עסקינן בהתנגדות שהוגשה עוד בחודש נובמבר 2010 אולם רק ביום 25.1.11, במהלך הדיון בהתנגדות, ביקשו הנתבעים לבטל את העיקולים שהוטלו טרם המצאת אזהרה בלשכת ההוצאה לפועל. ניתנה לתובע הוראה להגיש בקשה למתן סעדים זמניים תחת הסעדים שניתנו בלשכת ההוצאה לפועל, שהוגשה בסופו של יום, לאחר ארכות שניתנו. ביום 3.3.11 הוחלט על הותרת צווי העיקול על כנם כנגד המצאת ערובות. בהחלטה זו הובהר, בין היתר, כי מבקשת התובע עולה חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין ויש בה גם כדי להצביע, לכאורה, על עילת תביעה. על מנת לאפשר לנתבעים לנסות ולסתור את טענות התובע, ניתנה להם אפשרות להודיע האם הם עומדים על בקשתם לביטול העיקולים, כפי שאמנם הודיעו, ובנסיבות אלה נקבע דיון, שהתקיים בפני ביום 17.4.11.

לדיון שנקבע לא התייצב נתבע 1, ותצהירו נמחק. עוד התייצבו לדיון מצהירים נוספים מטעם נתבע 2 – הגב' סיוון אמזלג, אם ילדיו של נתבע 2 ולכל הפחות לפי האמור בתצהירה, בת זוגו (להלן גם: "סיוון") ואביה, מר משה קוט (להלן גם "קוט").

כפי שניתן היה להבין הן מבקשת הנתבעים והן מהדיון שבפני, עיקר טענות נתבע 2 (להלן גם:" אמזלג") מכוונות כלפי עיקול מיטלטלין – ציוד ומכונות - שבוצע בתחילה ברישום במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בעסק המתנהל ברחוב החרושת 10 בקריית ביאליק בו פועל בית עסק בשם "אסיגרף" (להלן גם: "בית העסק" או "אסיגרף") , בעוד שההסכם נשוא התביעה התייחס לעסק שנוהל ברחוב החרושת 16. על פי הנטען, במסגרת עיקול זה, הלכה למעשה עוקלו נכסיה של סיוון, אשר ניתנו לה, כפי הנראה, על ידי אביה, קוט. לטענתו של אמזלג, שהוא על פי דבריו בעל מקצוע בתחום עיצוב המוצר, הנגרות וגרפיקאי, לו עצמו אין כל נכסים. בטענות אלה תמכו גם סיוון וקוט, כולם נחקרו במעמד הדיון, בהרחבה יתרה, יש לומר (וכך גם התובע).

טענתו העיקרית של התובע בתצהירו היא, כי המיטלטלין שעוקלו בבית העסק הינם מיטלטליו של אמזלג, אשר ניסה להבריחם (לרבות על דרך פרסום מודעה באינטרנט), ובנסיבות בהן עסקינן בנתבע שאין לו נכסים נוספים (וגם עיקולים שהוטלו אצל תאגידים בנקאיים לא תפסו נכסים), עלול להיגרם לתובע נזק של ממש שעה שלא יוכל להיפרע מן הנתבעים את חובו, אם יינתן לחובתם פסק דין.

שמעתי את הצדדים שבפני ושוכנעתי כי דין העיקולים שהוטלו להיוותר על כנם לעת הזו, לרבות עיקול המיטלטלין.

המסגרת הנורמטיבית לדיון כשבעיקולים זמניים עסקינן מותווית בסימנים א' ו- א1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, בדגש על תקנות 374 ו- 362 לתקנות אלה. תקנה 362 מבהירה אלו הן הדרישות הראייתיות והמהותיות שיש לשקול עת נבחנת הטלתו של סעד זמני. על המבקש לשכנע את בית המשפט כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה [תקנה 362(א) לתקנות]. הערכה זו מבוצעת באופן לכאורי בלבד, ומתחשבת בראיות שהונחו בפני בית המשפט בשלב הדיוני בו התבקש הסעד. מובן, שאין הערכת סיכויי התובענה בבחינת קביעת מסמרות באשר לתוצאת ההכרעה בהליך העיקרי (השוו, למשל: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד ל"ח (4) 105)

תנאי נוסף שיש לשקול הינו מאזן הנוחות בעניינו של מבקש הסעד הזמני. בעניין זה מורה תקנה 362(ב) לתקנות, בין היתר, כי יש לשקול את "... הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר..." (שם). פסיקת בתי המשפט מלמדת אותנו, כי ככל שסיכויי התביעה גדולים יותר, למשל, כך מתמתנת הדרישה לעניין מאזן הנוחות [השוו, למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר פ"ד נו(1) 529 ; רע"א 10066/04 נ.ר ספאנטק תעשיות בע"מ נ' ד.ס.פ ספיר אנטרפרייז בע"מ פ"ד נט(4) 700[.

באשר למאזן הנוחות מבהירה ומפרטת תקנה 374(ב) לתקנות, לעניין עיקול זמני, כי על המבקש לשכנע את בית המשפט, "...על יסוד ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין..." (שם). דרישת ההכבדה, הלכה למעשה, משמשת ביטוי קונקרטי לשאלת הנזק, שייגרם למבקש הסעד הזמני כאמור בתקנה 362(ב) לתקנות, לעניין מאזן הנוחות.

גם לאחר חקירותיהם הממושכות של הצדדים נותרתי תמים דעים עם האמור בהחלטתו של כב' הרשם (כתוארו אז) נ' פלקס מיום 3.3.11 באשר לעילת התביע הכספית, הנשענת בעיקרה על זכויות נטענות בהתאם להסכם השכירות שלהפרתו טוען התובע (לרבות בכתב התביעה המתוקן שהוגש) כמו גם לחשש מפני הכבדה על פסק הדין. גם אילו אניח (ואין אני נצרך כלל ועיקר לקבוע מסמרות בדבר), כי הרף לעניין סיכויי התביעה ניצב על הצד הנמוך שלו, הרי שדומני, כי מאזן הנוחות שבין התובע ובין הנתבעים עומד בבירור לטובת התובע. שכן אמזלג עצמו טען בתוקף בחקירתו הנגדית, כי אין לו כל אמצעים או נכסים, ולמעשה, המצג שהציג בבית המשפט היה כי הוא חי, הלכה למעשה, מחסדיו של קוט, אביה של סיוון. גם הנזק הנטען לאחרים, נטען כפי שיובהר להלן, בדיון בעל-פה, ולא נתמך בכל ראיה קונקרטית שיש בה כדי להשפיע על בחינתו של מאזן הנוחות.

כאמור, הטענה המרכזית שנטענה על ידי אמזלג, כמו גם על ידי המצהירים האחרים בתגובתו (אם נאחדה, לצורך העניין, לכדי גירסה אחת), הינה, כי המיטלטלין שעוקלו ברישום בבית העסק כלל אינם של אמזלג, כי אם נרכשו על ידי קוט עבור סיוון. בעניין זה, גם אם איני מקבל את עמדתו של התובע, לפיה בית המשפט אינו מוסמך כלל להידרש לשאלה העובדתית בדבר זיקת הנתבע לנכסים שעוקלו, עדיין, לכל היותר נדרש בית המשפט במסגרת הדיונית שבפני לקבוע לכאורית האם אמנם קיימת זיקה בין המיטלטלין ובין הנתבע (שכן עיקול זמני, מטיבו, מוטל על נכסים של המשיב ; לעניין זה השוו: תקנה 374(ב) לתקנות).

לכשמתעוררת שאלה עובדתית הקשורה עם זיקת הנתבע לנכסים שעוקלו, הכרעה בה במסגרת דיון בסעדים זמניים איננה, לפיה טיבה, הכרעה פוזיטיבית בדבר בעלות בנכס, אולם עדיין יש לבחון את השאלה העובדתית על מנת להכריע, ולו בגררא ובאופן לכאורי על יסוד התשתית הראייתית שהניחו הצדדים, בשאלה האם יש להותיר את צווי העיקול על כנם אם לאו (ולמצער לשם בחינת שיקולים מתחום מאזן הנוחות), וכך אעשה.

כאמור, על פי טענת אמזלג, שנתמכה על ידי סיוון וקוט (כמו גם באסמכתאות שונות שהוצגו), המיטלטלין השונים שעוקלו אינם כאמור שלו. לתמיכה בטענתו, למעט תצהיריהם של סיוון וקוט, צורפו גם תעודת עוסק מורשה הקשורה עם העסק המנוהל ברח' החרושת 10, בשם "אסיגרף", על שמה של סיוון דווקא ; הסכם שכירות מחודש מאי 2006 של בית העסק שנחתם אל מול קוט ; קבלה נושאת תאריך 8.2.08 בדבר מכירת ציוד שפורט ברשימה, מאת קוט לביתו סיוון, בסך כולל של כ- 567,688 ₪ לא כולל מע"מ ; פירוט רשימת ציוד (הוא הציוד שלפי הנטען נמכר), נושאת כותרת "רשימת ציוד המועבר לפי סעיף 20 להסכם", וזאת מבלי שההסכם עצמו צורף ; אישורים בדבר רישום משכונות מיום 5.5.08 לטובת בנק לאומי על מכונת כרסום ועל שולחן למכונת כרסום ובה נזכר שמו של קוט דווקא (ולא סיוון, היא כנטען בעלת העסק מאז שנת 2008) כחייב.

כאמור, גרסתו של אמזלג, אשר הודה למצער בזיקה אל בית העסק, ולו במסגרת עבודתו כ"פרילנס" שם, לטענתו משנת 2006, רוויה לכל הפחות סימני שאלה. אמזלג עצמו, כך נראה, ממשיך (למצער) לעבוד בבית העסק, הרשום על שם אם ילדיו (אשר לכל הפחות עד לחודש פברואר 2011 הצהירה על עצמה כעל בת זוגו, כעולה מתצהירה). אמזלג עצמו הוא, כנראה, איש המקצוע הקשור גם לעבודות שלשמן הוקם העסק ברח' החרושת 10 (לרבות עבודה כגרפיקאי), ולפי דבריו בחקירתו, הוא זה שאף הכשיר את סיוון בכלל המלאכות הקשורות עם תפעול בית העסק "אסיגרף" (ראו בעמ' 7 – ו – 8 לפרוטוקול).

גם מצבם המשפחתי של אמזלג ושל סיוון עצמה איננו ברור די הצורך (ולכך יכולה להיות השלכה על בחינת זיקתו של נתבע 2 למיטלטלין שעוקלו). שכן, בעוד שבתצהירה מיום 27.2.11 טענה סיוון כי אמזלג הינו בן זוגה (ראו שם, בפסקה 7), פחות מחודשיים לאחר מכן, בדיון ביום 17.4.11, טענה סיוון כי הם חדלו מלנהל מערכת יחסים זוגית (הגם שלפי הנטען הם עדיין מתגוררים באותו המתחם, כפי שאף טען אמזלג עצמו). לכל הפחות יש בכך כדי להוסיף על העמימות המצטיירת לעניין קשריהם המקצועיים של כלל המעורבים.

קיימת גם עמימות בכל הנוגע לתמונת הבעלות הנטענת מצד אמזלג, סיוון וקוט בכל הקשור עם המיטלטלין שעוקלו, וזאת בהתחשב בזיקתם של הצדדים לפעילות בבית העסק. הגם שאין כפי הנראה מחלוקת כי אמזלג עצמו פעיל בבית העסק, הרי שהבעלות בו, לפי הנטען, לרבות במיטלטלין, הועברה מקוט לידי סיוון ביתו, אשר לכל הפחות על פי העולה מתצהירה היתה במועד הרלוונטי בת זוגו של אמזלג. דא עקא, גם גרסתם של קוט וסיוון עצמם בעניין הבעלות במיטלטלין איננה ברורה די הצורך, כעולה מעיון בתצהיר המשותף שהוגש מטעם סיוון ואביה. שכן מחד נטען בתצהיר זה, כי הנכסים המצויים בבית העסק הינם של סיוון ובאותה נשימה נטען כי הציוד שייך לאביה, קוט. כאמור, אחת מהראיות שצורפו לתגובה הינה קבלה מחודש פברואר 2008. אולם מאישורי המשכון שצורפו לבקשה עולה כי כשלושה חודשים מאוחר יותר, בחודש מאי 2008 דווקא, נרשם קוט עצמו כבעלי המיטלטלין הספציפיים שמושכנו (מבלי שלסוגייה זו ולהשלכותיה על הבעלות הנטענת של סיוון דווקא בכלל המיטלטלין ניתן הסבר של ממש). בנוסף, מכותרת רשימת המיטלטלין שצורפה לתגובת אמזלג עולה, כי אף נכרת הסכם בין צדדים כלשהם בקשר עם בית העסק, אולם לא ראיתי שההסכם עצמו (במובחן מקבלה) צורפו לתגובתו של אמזלג. מה היו תנאי ההסכם, מי היו הצדדים לו והאם היתה לאמזלג עצמו זיקה כלשהיא להסכם זה לא הוברר עד עתה. כידוע, יש בהימנעות מהצגת ראייה רלוונטית כדי לתמוך דווקא במסקנה, "... שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה..." (ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט(4), 796 , 807-808 ; כן ראו: 651 ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא תקדין-עליון 2006(1), 991 וע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(1).

אם אמנם סיוון כנטען היא בעלת המיטלטלין החל מחודש פברואר 2008, מדוע זה נרשם דווקא קוט כממשכן של חלק מן המיטלטלין, ככל הנראה לאחר המועד שלפי הנטען הועברה הבעלות בהם כעולה מהחקירה, לסיוון? במיוחד בהתחשב בכך כי אמזלג היה בן זוגה של סיוון החל משנת 2004 ולכל הפחות עד חודש פברואר 2011 (מבלי של"הפסקות" בזוגיות להן טענה סיוון בחקירתה ניתן כל ביטוי בתצהיר) אף נשאלת במשנה תוקף השאלה מדוע לא צורף הסכם המכר של העסק לסיוון? גם אם לכאורה ניתן לראות באישורים בדבר רישום המשכונות, כראיה לכאורה (ולעת הזו, כראיה לכאורה בלבד) בדבר בעלותו של קוט דווקא (ולא של סיוון) במיטלטלין הספציפיים שמושכנו ואשר ממילא ביצוע דיספוזיציה אסור בהם ללא הסכמת בעל המשכון, הרי שאין בכך כדי להשליך על בעלותו בכלל המיטלטלין שעוקלו. המסקנה המתחייבת לאחר עיון בכלל האסמכתאות שהוגשו היא, כי לכל הפחות קיימת אי בהירות של ממש בכל הנוגע לזיקתם – השוטפת והקניינית – של כלל המעורבים (אמזלג, אם ילדיו סיוון, ואביה קוט) בנעשה בבית העסק ובתמונת הבעלות בכלל המיטלטלין שעוקלו בו. זאת, עוד לפני שנבחנת גרסתו של אמזלג, כפי שעומת עימה בחקירתו הנגדית.

חקירתו הנגדית של אמזלג תמכה דווקא בטענות התובע, לפיה אמזלג הוא בעל הזיקה לנעשה בבית העסק, כמו גם למיטלטלין עצמם. התובע ביקש לבסס את זיקתו של אמזלג למיטלטלין מהנטען בתצהירו, מדברים שאמר לו אמזלג וממודעות שפורסמו באינטרנט ובהן הציע אמזלג עצמו, כנטען, את המיטלטלין למכירה.

בחקירתו הודה אמזלג, כי הציע לתובע (אשר הקליט את שיחתם), עת נפגש איתו בבית העסק, כי ימכור את הציוד, בהן גם המכונות וישלם את החוב (ראו בעמ' 12 – 13 לפרוטוקול הדיון, לרבות שורות 18 – 19 בעמ' 13). אולם ההסבר שניתן על ידי אמזלג בחקירתו לאמירות אלה, אשר לכל הפחות בשלב זה מבססות זיקה קניינית שלו כלפי המיטלטלין, נראה לעת הזו, למצער, לא מבוסס.

על פי הסברו של אמזלג, בין היתר, הוא ידע שהוא מוקלט, ולפיכך אמר לתובע כל שרצה לשמוע, הואיל וביקש להביא את העניין להכרעה שיפוטית. הסבר זה, על פניו, הינו דחוק. שכן גם אם לכאורה אתעלם מכך שלפי הנטען אמזלג ביקש למכור נכסים לא לו, לא מצאתי כל הסבר בדברים אלה לשאלה מדוע יודה אדם בחוב לא לו.