ביטון נ' אל עזרא ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר.

התובענה הוגשה בחודש פברואר 2012, בנוגע לנכס מקרקעין המצוי ברח' חנה סנש 22, חיפה. התובע, הינו בעליו של נכס המקרקעין, אותו קיבל מאחיו בהעברה ללא תמורה. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע מס' 1 התגורר בדירה בשכירות שאינה מוגנת, ונכון למועד הגשת כתב התביעה, לא היה חוזה כתוב תקף בין הצדדים.

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע סירב לחתום על הסכם שכירות, למרות שנתבקש לעשות כן מספר פעמים, ובחר לשלם סכום בשיעור של 600$ בלבד לכל חודש, להבדיל מהסכום אשר נתבקש לשלם, והוא 3,000 ש"ח לחודש.

התובע מסכים כי בגין הסכום הנתבע, שולם מאוגוסט 2010 ועד למועד הגשת התובענה, סך של 22,100 ש"ח, ואולם מאחר וסכום זה אינו מכסה, לטענת התובע, את הסכום אשר אמור להיות משולם, יש לחייב הנתבעים בתשלום הפער שבין הסכום הנדרש על ידו (סך 3,000 ש"ח לחודש במכפלת החודשים) לסכום אשר שולם בפועל.

בכל הנוגע לנתבעת מס' 2, טוען התובע כי הנתבעת מס' 2 הפקידה חוזה שכירות מול הבעלים הקודם, אצל עירית חיפה (אשר תוקפו פג בשנת 2008, עוד לפני שנעשה התובע בעלי הנכס), ובשל כך טוען הוא כי יש לחייב הנתבעת מס' 2 בתשלום דמי השכירות.

הנתבעים הגישו שתי בקשות נפרדות למתן רשות להתגונן. הנתבע מס' 1 טוען, כי בינו ובין התובע סוכם על תשלום שכ"ד בשיעור 600 $ ארה"ב לחודש, כמו כן סוכם על כך כי שכה"ד יעמוד על כנו כל עוד נושא הנתבע מס' 1 בתשלום שכה"ד הנ"ל, ולראייה, מאז שנת 2008 אין הסכם כתוב בין הצדדים. הנתבע מס' 1 מוסיף וטוען, כי ציון הסכומים הנטענים בכתב התביעה, אינו נכון ואינו מדויק, שכן התובע (כנטען) קיבל את מלוא דמי השכירות להם הוא זכאי, והצהיר במסגרת הבקשה, על הסכמתו לחתום על הסכם שכירות, בהתאם לתנאים שלטענתו הינם המוסכמים. הנתבעת מס' 2 טוענת כי אינה בת זוגו של הנתבע מס' 1, כי מעולם לא קיבלה כל דרישה לתשלום מאת התובע, וטוענת היא להיעדר יריבות כלל.

ביום 29.3.2012 התקיים בפניי דיון בבקשה למתן רשות להתגונן. לאחר דיון לא פורמאלי, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, לפיה ייחתם הסכם שכירות חדש בתוך 30 ימים מאותו מועד, וככל שלא ייחתם הסכם כאמור, הוסכם כי תינתן החלטה על בסיס כתבי הטענות, ללא חקירת מצהירים, ומבלי שהוויתור על החקירה יהווה הסכמה לכל טענה או ויתור על כל זכות דיונית שהיא. עוד ייאמר, כי באותו מועד נחקרה הנתבעת מס' 2, בקצרה.

בחלוף המועד המוסכם להגשת אישור ביצוע תשלומים ולהגשת הסכם השכירות בחודש, לא הוגשה כל הודעה מטעם הצדדים, למעט בקשת התובע למתן החלטה על פי המתווה אשר הותווה בדיון אשר נערך בפני.

לאחר עיון כתב התביעה, סבורני כי אופן בחירת ההליך בתיק זה, הינו שגוי, ובכל הנוגע לסעד הכספי, הרי שבחירת הגשת התובענה בסדר דין מקוצר, הינה שגויה ואינה מתאימה לטענות הצדדים.

כתב התביעה, אינו נסמך על חוזה שכירות, אלא נסמך הוא על חוזה בעל פה. התובע עצמו מציין בכתב התביעה, כי מאז שנת 2008 אין חוזה כתוב בין הצדדים. תובענה לתשלום דמי שכירות על בסיס הסכמה שאינה עלי כתב, וכאשר הסכום הנתבע מתבסס על החלטה חד צדדית שאין ראייה בכתב לקיבולה, אינה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר.

אומר על כך א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 400:

"אם מגלים, בעת בדיקת התביעה, עילת תביעה כלשהי (אפילו חלופית) שאינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר – תימחק הכותרת, שכן קיומו של חלק בתביעה שאינו ראוי להידון בהליך מקוצר זה פוסל את התובענה כולה מלהידון בדרך דיונית זו".   ראה לעניין זה, אף ר"ע 192/84 אבגד בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לח (2) 581.

אמנם, הנתבע לא העלה טענה זאת, ואולם, ביהמ"ש מוסמך ולעתים אף מחויב, לבדוק את כשירות התובענה להידון בסדר דין מקוצר .

 ראה לעניין זה, ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ, פ"ד לג (1) 421 , שם נפסק:

 "הרשם אינו מנוע - ואוסיף ואומר שהוא חייב - לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחרי הדרישות של תקנות 269 ו-270, גם אם הנתבע לא ביקש רשות להתגונן. תביעה הלקויה מבחינה זו אינה עוברת אף את המפתן לקראת מתן פסק-הדין בסדר דין מקוצר. אין זה ענין בין התובע והנתבע אלא בין התובע ובית-המשפט או הרשם, החייב לשמור על הדרישות שהתקנות קובעות לשם מתן פסק-דין בסדר דין מקוצר " .

בנסיבות אלה, דינה של התובענה הכספית, להידון בסדר דין מהיר, ולא בסדר דין מקוצר. בהיעדר חוזה שכירות תקף, וכאשר חלק ניכר מהתובענה, ככל שיוכרע כי אין הסכמה, יכול להתבסס על קביעת דמי שכירות ראויים, אין התובענה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר.

אציין כי אף לו הייתי נדרש לטענות ההגנה המועלות, הייתי מגיע לאותה התוצאה ממש, שכן בכל הנוגע לנתבע מס' 1, מדובר בהסכמה נטענת, שהינה שנויה במחלוקת, כאשר הנתבע 1 טוען כי שילם את כל המוסכם, וכי המוסכם בע"פ שונה מהדברים כפי שהם מוצגים על ידי התובע. בשלב זה, של בחינת מתן רשות להתגונן, די בהגנה דחוקה, על מנת ליתן רשות להתגונן, ולדעתי הטענה המועלית על ידי הנתבע, די בה כדי לעלות מעל לרף הנדרש במקרה זה (יש רבים המבקרים את הקלות בה ניתנת רשות להתגונן בפני תובענה בסדר דין מקוצר, ואולם ההלכות בעניין זה – ברורות).

את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).