ביטון ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

1.העותר 1 תושב ישראל (יליד 1958) והעותרת 2 נתינת הפיליפינים (ילידת 1973) פנו בבקשה למשיבים להסדרת מעמדה בישראל של העותרת בהיותה, לטענתם, הידועה בציבור כאשתו של העותר – וזאת בהליך המדורג במסגרת אחמ"ש.

בקשתם סורבה ביום 13.1.13 וערר שהגישו על כך למשרד הפנים נדחה ביום 21.1.13.

נגד החלטות אלה הוגשה העתירה שבפני.

הדיון המקדמי בעתירה התקיים ביום 21.4.13 ובתום דיון זה הצעתי למשיב לבחון עריכת שימוע נוסף לעותרים ולשוב ולבחון החלטה בעניין בקשתם לאחר עריכת השימוע הנוסף.

ביום 8.5.12 הודיע המשיב כי הוא לא מוצא הצדקה לעריכת שימוע נוסף – שכן די בשני השימועים שנערכו לעותרים (ביום 9.9.12 וביום 13.1.13).

העותרים, בדיון המוקדם ובתגובה להודעה הנ"ל של המשיב מיום 8.5.13, צמצמו את הסעד הנעתר בעתירתם לעריכת השימוע הנוסף (תוך שמירת טענותיהם לגופה של בקשת העותרים למתן מעמד לעותרת).

2.לאחר בחינת העתירה, תגובתו המקדמית של המשיב, הודעת המשיב מ- 8.5.13 ותגובת העותרים להודעה זאת – החלטתי כי בנסיבות העניין, העותרים והשימועים שנערכו – מן הדין הוא כי המשיב יערוך לעותרים שימוע נוסף ולאחריו ישוב ויבחן עמדתו בבקשת העותרים למתן המעמד לעותרת – וזאת מהנימוקים שאפרט להלן.

3.הנתונים העיקריים בעניין העותרים ובקשתם אינם שנויים במחלוקת.

העותרת נכנסה לישראל בתחילת 2007 באשרה ב/1 בתחום הסיעוד. בשנה הראשונה לשהייתה (פברואר 2007 ועד פברואר 2008) עבדה כמטפלת סיעודית של הורי העותר בביתם שבקרית גת.

כך נוצר הקשר בין העותרים, קשר שהם שמרו עליו והמשיכו לפתחו כנטען בעתירה גם לאחר פברואר 2008 כשעברה לעבוד בתחום הסיעוד אצל מעסיקים אחרים.

בתחילת 2012, כשעבדה כמטפלת סיעודית של זוג קשיש בהוד השרון החליטו השניים להתגורר יחדיו, העותרת הפסיקה את עבודתה, והחל מ- 1.6.12 עברו העותרים להתגורר במשותף בדירה ששכרו בקרית גת.

בבקשתם ובשימועים שנערכו להם טענו השניים כי הם חיים בזוגיות לכל דבר, כי הם מוכרים בעיני שכניהם וידידיהם כבני זוג וכי הם חיים חיים משותפים בדירה ששכרו. המשיב, בהחלטותיו, דחה בקשתם למתן מעמד לעותרת מאחר והתרשם כי הקשר הזוגי אינו קשר כן ומטרתו איננה אלא בשאיפת ורצון העותרת לקבלת מעמד בישראל.

כנגד זאת טוענים העותרים כי אילו זו הייתה מטרת העותרת, יכולה הייתה להשיג זאת על נקלה בהמשך עבדותה כמטפלת סיעודית על פי נוהל משרד הפנים המאפשר הארכת אשרת ב/1, לעובדים זרים בסיעוד, גם מעבר לתקופת 63 החודשים הקבועים בנוהל הרלבנטי (נוהל 5.2.0002).

חלף זאת, טוענים העותרים, היא הפסיקה את עבודת הסיעוד על מנת לעבור ולגור ביחד עם העותר תוך שהיא מוותרת על זכותה להאריך אשרת ב/1 עפ"י הנוהל הנ"ל ותוך שהיא נקלעת למצב בו אינה יכולה לעבוד בישראל – כל עוד לא יוסדר, אם יוסדר, מעמדה בהתאם לבקשת המעמד דנן שהגישו העותרים. בכך לטענתם, ראייה משמעותית לכנות הקשר ביניהם.

4.עיון מפורט בפרוטוקולי השימועים שנערכו מעלה כי נושא זה לא הועלה על ידי נציגי המשיב במהלך השימוע ולא נערכה בדיקה של המשיב בעניין זה.

מצאתי כי בחינה שכזו בגדרו של שימוע נוסף שייערך לעותרים – מתבקשת בנסיבות העניין נוכח הנמקת דחיית הבקשה של העותרים על בסיס הנימוק כי המניע לבקשה הינו ברצונה של העותרת להסדיר מעמדה. זאת, לצד התרשמות המשיב מחוסר הכנות שבקשר הזוגי הנטען.

המשיב יהיה רשאי כמובן לערוך כל בדיקה ובחינה נוספת שימצא לנכון בעניין בקשת העותרים נשוא עתירה זו לגבי כנות הקשר הנטען ולכל היבט אחר הנדרש לכך.

לאחר עריכת השימוע הנוסף, וכן הבדיקות והבחינות הנוספות שימצא המשיב לנכון לערוך בעניין בקשת העותרים – הוא ישוב ויבחן עמדתו לעניין הבקשה וייתן החלטתו בבקשת העותרים מיום 18.3.2012 למתן מעמד לעותרת (הבקשה נשוא עתירה זו).

5.אבהיר ואציין כי אין באמור בפסק דין זה משום הבעת עמדה לעניין טענות העותרים לגופה של עתירתם או לשאלת כנות הקשר הזוגי.