ביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם

ס. הנשיא נ. הנדל:

1.         מונח בפנינו ערעור שמטרתו להביא לביטול פסק דין נגד דוד וקנין (להלן: "המנוח"), לפיו הורשע בביצוע עבירות תעבורה ונידון לעונשים הבאים: פסילה מלנהוג לתקופה של 3 חודשים, פסילה מותנית וקנס. השתלשלות ההליכים בתיק זה אינה שיגרתית. די להפנות לשני נתונים; האחד, כי המנוח נפטר כחודש לאחר מתן פסק הדין האמור והאחר, שהתיק של בית משפט קמא לא אותר עד היום.

2.         הרקע העובדתי והדיוני הנדרש להכריע בערעור יוצג עתה.

א.         בתאריך - 13.8.01 המנוח רכב על אופנוע באילת, התהפך באיזור הטיילת וכתוצאה מכך נפסל מינהלית מלנהוג תקופה של 60 יום.

ב.         בתאריך - 10.1.02 הוגש כתב אישום נגדו (ת.ד. 1015/02). נטען שכתוצאה מהתאונה נחבל המנוח חבלה של ממש. עוד נאמר כי התאונה נגרמה בשל חוסר הזהירות בנהיגת המנוח.

ג.          בתאריך - 24.2.02 התקיים דיון בעניינו של המנוח, כנראה שלא בנוכחותו והוא נידון כאמור לעונשים של פסילה ופסילה על תנאי.

ד.         בתאריך - 17.3.02 נשלח פסק הדין למנוח אך פסק הדין "לא נדרש" על ידו.

ה.         בחצות הלילה שבין 26.3.02 לבין 27.3.02, המנוח נהג באופנוע ולא הבחין בשרשרת ברזל שמתח אדם אחר כדי שתחסום את פתחו של רחוב מסויים. עקב כך התרחשה תאונה אשר גרמה למותו של המנוח. האדם האחר הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ע"י מותב אחר (ת.פ. 8088/03) בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

ו.          עזבון המנוח הגיש תביעת פיצויים. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת שרון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, טענה הנתבעת, היא חברת הביטוח, שהמנוח נהג בזמן התאונה עת רישיונו נשלל ועל כן אין לעזבון כל עילה נגד חב' הביטוח (ראה הפרוטוקול מ- 19.6.05 בת.א. 1994/03).

ז.          משפחת המנוח הגישה בקשה להורות על ביטול פסק הדין בבית המשפט לתעבורה באילת שניתן בהעדר נגד המנוח. התביעה הסכימה, ש "ככל הנראה מדובר בפסק דין שניתן בהעדר" אך דחתה את טענת הסניגור כי המנוח לא הוזמן לדיון כדין. זאת, בין היתר, בשל העקרון: "תקינות המעשה המינהלי". בית המשפט לתעבורה באילת (כב' השופט שטיין) דחה את בקשת הסניגור תוך ציון כי עולה מהרישום במזכירות שההזמנה נמסרה למשפחת המנוח בחודש ינואר בשנת 2001.

ח.         אם המנוח הגישה בקשה לעיין בתיק נשוא פסק הדין. הודע לה שהתיק לא אותר בבית המשפט.

ט.         על הבסיס האמור, הסניגור הגיש בקשה לעיון חוזר בפני כב' השופט יקואל אשר החליט לדחות את הבקשה.

י.          לקראת סוף שנת 2005 הגיש הסניגור בקשה בשם העיזבון, להארכת מועד להגשת הודעת ערעור על שתי ההחלטות שדחו את עתירת העיזבון להורות על ביטול פסק הדין. פרקליטות מחוז דרום הסכימה להארכת המועד, והחלטה ניתנה בהתאם.

3.         חשוב לציין כי לא הוגש בבית משפט קמא או בפנינו התיק של הליך קמא או אפילו צילום ממנו. החומר שכן הוגש הינו עותק כתב האישום ותדפיס ממערכת המחשוב של בתי המשפט (להלן: "התדפיס"), שמתאר את המסמכים השונים שנערכו במהלך התיק, הכולל רישום של  "תאריך יצירה", "תאריך מסירה" ו"תוצאות מסירה".

            בדיון שהתנהל בפנינו תיאר הסניגור המלומד את השתלשלות ההליכים. על בסיס בדיקה עם משפחת המנוח, טען הסניגור שהמנוח לא קיבל הזמנה לדיון, אך הסכים שאינו יכול להוכיח זאת בוודאות, משום שהתיק אבד. בהתאם טען הסניגור לנזק ראייתי. מנגד התובע טען שמהתדפיס עולה שהמנוח אכן הוזמן, אם כי הסכים שלא נודע לו על פסק הדין, לרבות עונש הפסילה שנגזר עליו. הסניגור הבהיר שאינו מסתפק בהצהרת התובע בשל החשש שחברת הביטוח תתמקד בהזמנה שנשלחה למנוח להתייצב לדיון. על פי קו זה, קיים סיכון מנקודת מבטה של משפחת המנוח, שחברת הביטוח תטען שחובתו של המנוח היתה להתייצב לדיון, ועל כן פסק הדין בתוקף. זאת ועוד, הצהרת התובע בהליך הפלילי, אינה בהכרח מחייבת את חברת הביטוח בתיק האזרחי. נוסף על כן, הגם שהמדינה הסכימה להארכת המועד להגשת הערעור, התובע העלה את הטענה, בשלב מסוים בדיון, שהואיל והמנוח נפטר, על ההליכים המשפטיים להיפסק.

            כשלעצמי, לא הייתי שולל את טענת הסניגור שאין הוכחה שמרשו הוזמן כל עוד והתביעה אינה יכולה להציג עותק מההזמנה, להבדיל ממסמך שמסכם את הפרטים. בתקופה הרלוונטית, טרם החלה הפרקטיקה של סריקת ההזמנות באינטרנט. ברם, אין צורך להידרש לשאלה מורכבת זו, משום שישנה טענה חזקה יותר שעומדת לצידו של העיזבון. 

4.         על פי כתב האישום, המנוח מואשם בגרימת חבלה - כלפי עצמו. לנוכח מרכיב זה בכתב האישום, לא היתה סמכות לדון את המערער בהעדרו ולגזור את דינו (ראה סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי). טיעון זה הועלה לראשונה במהלך הערעור, תוך כדי הדיון. בית משפט לתעבורה באילת לא נדרש לעניין. בדיון בפנינו, התביעה הסכימה שלא ניתן היה לגזור את דינו של הנאשם שלא בפניו, במצב האמור, אך הוסיפה, "לנוכח העובדה שהתיק לא אותר, אין לדעת את נסיבות מתן פסק הדין".

            אכן לא ניתן לדעת בוודאות האם המנוח התייצב לדיון אם לאו. ברם, הואיל ועולה מן התדפיס שהדיון בעניינו של המנוח התקיים בתאריך אחד, ופסק הדין נשלח אליו בתאריך אחר, הרי יש חיזוק למסקנה שהמנוח נשפט שלא בפניו. התביעה אף הסכימה כאמור שכך נראים פני הדברים, על פי החומר בתיק.

            יוצא, שאף אם המנוח קיבל הזמנה, לא ניתן היה לשפוט אותו שלא בפניו ופסק הדין דינו להתבטל בשל כך. אף אם קיימת חזקה בדבר תקינות פסק דין שניתן, המערער הצליח לערער את החזקה על סמך תשתית ראייתית הנסמכת על החומר. אם נוסיף לכך שאף התביעה מסכימה שפסק הדין לא הומצא למערער, לא יהיה זה ראוי להשאיר את פסק הדין על כנו. כפי שצויין, הטיעון שלא ניתן לשפוט את המנוח בהעדרו, עלה לראשונה במהלך הערעור, אך מדובר במצב משפטי שעולה בבירור מהסעיף הרלוונטי, הוא סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. לכל אלה יש לצרף לכך את העובדה שהתיק אינו בנמצא. על רקע טענות הצדדים, חסר זה משתלב עם עמדת הסניגוריה.