ביטול פס"ד בתביעות כספיות אשר לא הוכרעו לגופן

השופט שאול שוחט:

1. במהלך ההתדיינות בתביעה ל"החלת חזקת שיתוף בין ידועים בציבור, הפרת התחייבות להבטחת נישואין, פיצויים בשל הפרה" (כך בכותרתה), שהוגשה על ידי המשיבה נגד המערער לבית המשפט קמא, הגישו השניים הסכם לאישורו של בית המשפט. על פי ההסכם (מוצג 9 למוצגי המשיבה, להלן: "ההסכם") התחייב המערער לשלם למשיבה סך של 390,000 ש"ח "בכל עת" כנגד סיום ההליכים המשפטיים בתובענה. בישיבת יום 1.6.2010, בה הוגש ההסכם לאישור, חזר בו המערער מהסכמתו. ההסכם לא אושר (כב' הש' (לשעבר) טליה קופלמן-פרדו) וביהמ"ש הורה על המשך ההליכים בתובענה.

2. ביום 7.8.2014 הוציא בית משפט קמא (כב' הש' נצר סמארה), מלפניו, פסק דין בתובענה (להלן: "פסק הדין"; "פסק דינו של בית משפט קמא").

בפסק הדין דחה בית משפט קמא את כל תביעותיה של המשיבה אך חייב את המערער, על בסיס ההסכם, לשלם לה את הסך שננקב בו – 390,000 ש"ח.

3. בערעור שלפנינו מלין המערער על התנהלותו זו של בית משפט קמא. לטענתו: פסק הדין העניק למשיבה סעד שלא התבקש על ידה; אכיפת ההסכם כלל לא התבקשה בתביעת המשיבה ומעולם לא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה על מנת לכלול בו עתירה כזו; ההסכם אינו אלא ניסיון ליישב את הסכסוך על דרך של הסדר פשרה והוא נדחה על ידי בית המשפט שסירב לתת לו תוקף משסבר כי אינו מבטא גמירת דעת של הצדדים; כפועל יוצא מכך פסק הדין, אשר הכריע לשלילה בתביעותיה של המשיבה, פסק לה סכום כספי שכלל לא נתבע על ידה.

4. המשיבה, בעיקרי הטיעון מטעמה, תמכה בדרך הילוכו של בית משפט קמא ובתוצאה אליה הגיע. לטענתה בית משפט קמא היה רשאי להידרש לתקפותו של ההסכם, שעלתה כסוגיה במהלך ההליכים המשפטיים שבין הצדדים בין כעילה מקורית בוודאי משום הרחבת חזית, והכל בבית משפט לענייני משפחה שסמכותו לסטות מדיני ראיות וסדרי דין למען הצדק אינה שנויה במחלוקת.

5. א. לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים וחזרתי ובחנתי את התנהלותו הדיונית של בית משפט קמא באתי לידי מסקנה כי לא ניתן להסכין עמה.

ב.       הטעם לכך אינו נעוץ בשאלת תוקפו של ההסכם – אם תקף הוא אם לאו – ובתשובה לשאלה אם החלטת בית משפט קמא שלא לאשרו מהווה השתק פלוגתא. לבית משפט לענייני משפחה, כלכל בית משפט אזרחי אחר, הסמכות לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שנעשה ביניהם, במהלך התדיינות בתביעה תלויה ועומדת לפניו בעניין הנדון בהסכם. סמכות זו מסורה לו מכוח תקנה 258כ"ז(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המפנה לסעיף 79א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לשם כך אין כל צורך באישור ההסכם ואין כל צורך, או דרישה, בהתייצבות הצדדים ובבירור מוקדם של הבנתם ו/או הסכמתם להסכם. דרישה זו קיימת עת בית משפט לענייני משפחה נדרש לאשר הסכם בענייני משפחה כאשר אין תביעה תלויה ועומדת בפניו (ס' 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995). או אז מחויב הוא לפעול על פי תקנה 258כ"ו הדורשת מבית המשפט להסביר לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את המשמעות של הוראותיו ולברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית (ראו ש' שוחט ד' שאוה "סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה", עמ' 371). מכאן, יכולים היו בני הזוג – ידועים בציבור – להגיש את ההסכם במצורף להודעה בדבר הסכם פשרה ובית המשפט היה מוסמך ליתן לו תוקף של פסק דין גם בלא נוכחותם. משהציגו הצדדים את ההסכם לבית המשפט במסגרת ישיבת קדם משפט ואחד הצדדים חזר בו ממילא לא ניתן היה לתת לו תוקף של פסק דין מהטעם הזה, גם מבלי להידרש לשאלת הבנת הצדדים את ההסכם והסכמתם לו.

ג.       ויודגש! אין כל פסול בבירור המוקדם שערך בית משפט קמא במקרה שלפנינו. הוא היה רשאי לעשות כן (שוחט ושאוה, שם, עמ' 371), בבחינת למעלה מן הצורך, אך גם אז אין בכך כדי להוות השתק פלוגתא באשר לתוקפו של ההסכם פשיטא משום שאין כל קביעה כזו בהחלטה מיום 1.6.10.