ביטול עסקה לרכישת מערכת ניקוי רובוטית

ב- 27/8/01 רכשה התובעת מהנתבעת 1 מערכת ניקוי רובוטית בסך כולל של 945 ש"ח, הרכישה התבצעה בביתה של התובעת באמצעות נציג של הנתבעים שביקר בביתה מספר פעמים קודם לכן, עד אשר הצליח לשכנע אותה לקנות את המוצר.

ב- 4/9/01 בתוך התקופה של 14 ימים העומדים לרשותה לביטול עיסקת רוכלות, פנתה התובעת לראשונה לנתבעת תחילה בע"פ ובהמשך בכתב וביקשה לבטל את העיסקה.

הנתבעים סירבו לביטול שלא כדין, וב- 11/9/05 ניתן נגדם גזר דין לאחר שהורשעו בעבירות שעניינם הטעיית הצרכן במעשה בכתב העלול להטעות, ובאי ביטול עיסקה ברוכלות על פי חוק הגנת הצרכן, ודינם נגזר באופן שעל הנתבעת 1 יוטל תשלום קנס כספי בסך 10,000 ש"ח ועל הנתבע 2 יוטל קנס כספי בסך 40,000 ש"ח, וכן חוייבו שני הנתבעים לפצות את התובעת וכן מתלוננת אחרת שעניינה נידון באותו משפט פלילי, בסך 5000 ש"ח.

בטיעונים לגזר הדין נטען ע"י ב"כ הנאשמים שם, כלומר הנתבעים בפני, כי העסק נסגר בעקבות הפסדים והנתבע 2 הוסיף וטען כי את חובות העסק שנסגר הוא משלם מעבודתו הנוכחית ולא פירש מהי עבודתו.

בכתב ההגנה טען הנתבע 2 כי אין יריבות בינו לבין התובעת, שהרי העיסקה נעשתה עם חברה בע"מ שהיא אכן חברה ש- 99% ממניותיה הם שלו והוא מנהלה אך אין מקום להרים את מסך ההתאגדות, עוד טען כי התובעת לא עשתה דבר כדי להחזיר את המוצר, ולכן הופקעה זכותה לביטול העיסקה ולהשבת כספה, כמו כן טען כי התובעת נקטה בשיהוי רב בהגשת התביעה שהוגשה לטענתו חודש לפני תקופת ההתיישנות.

ראשית דבר תקופת ההתיישנות בת 7 השנים אמורה הייתה להסתיים למעלה משנה לאחר הגשת התביעה, והיה מקום להמתין עד לאחר סיום ההליך הפלילי.

טענתו של הנתבע בעניין התנהגותה של הנתבעת באי החזרת המוצר, מופרכת מיסודה, שהרי הנתבע מעולם לא הסכים לקבל את המוצר, ויתרה מזו כפי שטרח להמציא לתובעת את המוצר בביתה, ראוי היה שגם יבוא לקבלו בביתה.

לא למותר להוסיף כי מקום עיסוקה של החברה בע"מ היה בזמנו בנתניה, וגם בכתב ההגנה מופיעה כתובת זו בנתניה, ואילו התובעת רשמה בכתב התביעה כתובת בפרדסייה שהיא כנראה כתובתו הפרטית של הנתבע 2.

בבית המשפט טען הנתבע כי החברה קיימת ומנהלת עסקיה בתחום אחר מהתחום של מכירת מוצרי ניקוי.

אין ספק כי היה מקום לבטל את העיסקה כבר בחודש ספטמבר 2001 ויש לעשות זאת היום.

בשאלה אם יש לחייב גם את הנתבע 2 אשיב כי לדעתי יש מקום לעשות כן, הן משום שעדותו לגבי ניהול עסקיה של החברה - הנתבעת 1 איננה מהימנה ויש סתירה בין מה שהוא טוען בבית משפט זה לבין מה שטען בהליך הפלילי, שם העיד על חובות של העסק, ומטענה זו ברור כי הנתבעת 1 איננה פעילה וספק אם היא מסוגלת לשלם חובותיה.

ובעיקר יש לדעתי משמעות לעובדה כי הנתבע, כמנהל הנתבעת 1 הורשע בעבירה שעניינה הטעייה ולגבי התנהגות כזו יש אחריות למי שניהל את עסקיה, הוא הנתבע 2.

לא למותר לצטט מפסק הדין הפלילי, את הוראות סעיף 25 (א) לחוק להגנת הצרכן "מעביד, מרשה בנושא משרה ותאגיד חייבים לעשות כל שניתן כדי למנוע ביצוע העבירה כאמור בסעיף 23 בידי עובד מעובדיו מורשה הוא, התאגיד או עובד מעובדי התאגיד".

סעיף 23 לחוק עניינו בעבירה ההטעייה כאמור.

הנני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך 4450 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מספטמבר 2001 ועד ליום הפירעון, ועוד 500 ש"ח הוצאות בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום הפירעון.

המוצר עומד לרשות הנתבעת שתדאג לקחתו מבית התובעת בתיאום טלפוני מראש.

ניתנה היום ו' בשבט, תשס"ח (13 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.