ביטול עסקה לרכישת לחצן מצוקה והשבת כספים ששולמו בגינה

בפנינו תביעה להכרזה על ביטול הסכם והשבת הכספים ששולמו על פיו, ותביעה שכנגד בגין תשלומים על פי ההסכם והוצאות עו"ד שנדרשו לאכיפתו.

התובעת בתביעה העיקרית (להלן: "התובעת") טוענת כי בחודש דצמבר 2005 הגיע לביתה סוכן מטעם הנתבעת שהיא גם התובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), ושכנע אותה לרכוש לחצן מצוקה בעלות של 147 ש"ח.

התובעת ממשיכה וטוענת, כי נציג הנתבעת הונה אותה, שכן לא גילה לה כי מדובר בחיוב של

147 ש"ח לחודש למשך שלוש שנים.

בנוסף, טוענת התובעת, כי במעמד רכישת לחצן המצוקה, נמסר לה לחצן שהיה חסר בו אחד המרכיבים וזאת תוך שנציג הנתבעת מתחייב לבוא למחרת ולהשלים את הנדרש. ואולם, טרם הגעתו, התובעת טוענת כי גילתה את ההונאה הנ"ל, פנתה לנתבעת והודיעה על ביטול ההסכם. בהמשך היום הגיע נציג הנתבעת לביתה, ניסה לשכנע אותה לא לבטל את העסקה ואולם משהיא עמדה בהחלטתה, נציג הנתבעת לקח את לחצן המצוקה ומסר לה שהעסקה מבוטלת, ואולם במרוצת הזמן וכשנה לאחר מכן, היא נדהמה לגלות כי היא מחוייבת מידי חודש בחודשו בסך של 147 ש"ח.

אשר על כן, התובעת דורשת מבית המשפט להכריז על ביטול העסקה ולהורות על השבת 17 תשלומים של 147 ש"ח ששילמה עד כה, קרי, נתבע סכום של 2,499 ש"ח.

הנתבעת מכחישה מכל וכל את טענות ההונאה הנ"ל שהועלו כנגדה ע"י התובעת. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי היא מסכימה לביטול העסקה ואף הציעה לתובעת לעשות כן בתמורה לדמי ביטול של 800 ש"ח, ואולם התובעת סירבה.

בדיון שנערך ביום 17/1/08, מסר נציג הנתבעת כי גם כיום מוכנה הנתבעת לביטול העסקה, ואולם לא מסכימה להשבת הכספים ששולמו עד כה. כמו כן, הנתבעת טוענת כי לחצן המצוקה עדיין נמצא בידי התובעת ולא נלקח חזרה על ידי נציג השירות של הנתבעת.

הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד ובו היא תובעת סך של 2,250 ש"ח בגין עלות מכשיר לחצן המצוקה שרכשה התובעת וכן סך נוסף של 1,500 ש"ח בגין הוצאות עו"ד, אשר נדרשו לה בעניין. ובסך הכל התביעה שכנגד הועמדה על סך של 3,750 ש"ח.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי הצדדים, נראה כי דין התביעה העיקרית להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות.

הצדדים אינם חלוקים בשאלה האם התובעת ביקשה לבטל את העסקה למחרת שנחתמה. ואולם המחלוקת הינה בעניין לחצן המצוקה, שכן התובעת טוענת, כי במעמד ביטול העסקה, מכשיר לחצן המצוקה נלקח ממנה על ידי נציג הנתבעת, ואילו הנתבעת טוענת כי הלחצן האמור עודנו ברשות התובעת.

נשאלת השאלה לפתחו של מי מהצדדים רובץ הנטל להוכיח היכן נמצא המכשיר. הואיל והתובעת טוענת כי המכשיר נלקח על ידי נציג הנתבעת, ואילו הנתבעת טוענת שהוא לא נלקח, נראה כי נכון היה אילו הנתבעת הייתה מביאה לעדות את הנציג שביקר בבית התובעת ולקח, לטענתה, את לחצן המצוקה כאמצעי להפרכת טענת התובעת.

הלכה היא, שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו או אף שולל את גרסתו של הצד שנמנע מהבאת העדות.

בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736 נאמר כדלקמן:

"מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר ניתן להסיק אילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו".

כמו כן בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651 נקבע כי:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה".

אשר על כן, הריני סבור כי המכשיר (לחצן המצוקה) אכן נלקח מבית התובעת באותו מעמד.

יתר על כן, בתביעה שכנגד נדרש סך של 2,250 ש"ח בגין עלות לחצן המצוקה. דין רכיב זה להידחות גם מן הטעם שהכרעתי לעיל, שהמכשיר אינו ברשות התובעת, וגם מן הטעם שהיא כבר שילמה עליו סך של 2,499 ש"ח.