לפני בית הדין באה הגב' פלונית, ומבקשת היתר נישואין מבעלה, מר אלמוני, בטענת מקח טעות.
מדובר באישה שהתחתנה לפני 15 שנה, ואחר 11 שנות נישואין נולדה להם בת בהפריית מבחנה. לפני יותר משלוש שנים הבעל עזב את הבית, ומסרב לתת גט לאשתו. היא פנתה לכל גוף רבני בצרפת, בבקשה לכוף את בעלה ליתן גט, ואף אחד לא נענה לבקשתה. ונקדים, שהבעל לא בא לפני בית הדין, ואין לנו, אלא דברי האישה, ואין לנו אפשרות לאתר אותו ולכופו לבוא לבית הדין.
האישה הביאה לפני בית הדין מכתב מהרופא שטיפל במר אלמוני, שכותב כדלהלן:
"... אני, ד"ר... מצהיר בזאת, שבדקתי את מר אלמוני שהיה סובל מבעיות של אי תיפקוד מיני. בזמנו הוא לא גילה לי שהוא עבר בילדותו כמה וכמה ניתוחים, ובאותו ביקור שהתקיים לפני כ-7 שנים, הוא טען שיש לו אפשרות של קישוי ויחסי אישות תקינים.
בבדיקה התברר, שיש להנ"ל איבר זכרי באורך מירבי של 2 ס"מ, עם בעיה של איפיספדיס, דהיינו, שהאיבר לא סגר עצמו בצורת צינור, ונשאר פתוח בצורת אישה.
בדיעבד, לאחר עיון בדו"חות הרפואיים של הניתוחים הראשונים, אני משוכנע, שדמוי האיבר שהתקבל ע"י כמה וכמה ניתוחים,
מעולם ולעולם לא תיפקד ולא יתפקד, ולא יתכן יחסי אישות בכלל, כיון שכדי שיהיו יחסי אישות תקינים והוצאת זרע, יש צורך בשרירים וכו', ובמקרה שלפנינו, לא היו שרירים בכלל, אלא רק דמוי איבר קטן ביותר, עשוי מעור בלבד, ולא יתכן קישוי ולא יתכן זריעה כחץ".
האישה טוענת שלא ידעה כלל לפני החתונה ממום זה, וגם לאחר החתונה לא ידעה מכך. כשנתיים אחרי החתונה, התחילה לדרוש ברופאים כדי להביא ילדים, וכשבאה לרופא לאחר שנתיים, נתברר שהיא בתולה והרופא הסיר בתוליה. האישה בתמימותה לא חשבה כלל שיש בעיה ביחסי האישות שלהם, וכשבאו לרופא, אשר שאל אותם אם יחסי האישות ביניהם תקינים, אמרה שכן, כיון שבתמימותה חשבה שהעיקר הוא ההכנות לתשמיש, ולא ידעה שעיקר הביאה זה הכנסת האיבר. לפי טענתה לא ידעה, עד שבעלה עזב את הבית, על כל הבעיה ועל מחלתו. בעלה הסתיר ממנה את הבעיה, ואמר לה שיכול להיות שאחד מהם עקר, וע"כ היפנה אותה לרופאים מומחים לענייני פוריות. כשהיתה מדברת עם בעלה בענין יחסי אישות, היה מספר לה שלא כל גבר בנוי אותו דבר (לא כל שמש והכוחות שווים), ובכל מיני דרכים היה מרחיק את הביאות, עד שרק פעם בחודש היה משמש איתה. גם אז היה מרבה בהכנות לתשמיש, וכך היתה שוכחת מעצם הביאה (שאת זה היה עושה עצמו כמו שבועל).
לפי טענת האישה, לאחר עזיבת בעלה את הבית, התחילה לחקור אחר מעשיו ולעקוב אחריו - דבר, שמרוב תמימותה ואמונתה בבעלה, היא אף פעם לא עשתה, ורק אז נתבררה לה האמת אודות מצבו. גם כשנכנסה להריון - לאחר טיפול קשה של הפריית מבחנה - התנהג כלפיה הבעל באלימות והיכה אותה באכזריות. הוא גם ביקש ממנה להפיל את הילדים (בהתחלה היו לה תאומים, ומרוב לחץ ומכות, היא הפילה אחד מהם), כיון שטען שאין לו אפשרות להביא ילדים. למרות התנהגותו זו, חשבה שהדבר נובע מחמת מצבו הנפשי קשה, וכי התנהגותו המוזרה תשתפר כשיהיה להם ילד. כך גם אמר לה, שכשיהיה להם ילד, ישתנה. רק לאחר עזיבתו הסופית את הבית, החלה לחקור ולהתחקות אחרי בעלה, ואו אז הבינה שבעלה שיקר לה עוד מתחילת הנישואין.
המצב הנתון כיום הוא, שהבעל עזב את הבית כבר לפני יותר משלוש שנים, אינו זן את ביתו, רודף אחרי אשתו וחי כגוי לאחר שחזר בשאלה. הוא מסכים ליתן גט בשלושה תנאים כדלהלן:
א. להסדיר חובותיו בסך 15,000$, סך ההוצאות הכספיות שהוציא לדברי האישה בין היתר על דברים אסורים, כמו מקומות זנות, מסעדות לא כשרות, קניית סרטים וכו'.
ב. שהאישה תסיר הטענות שהועלו כנגדו בבית המשפט בצרפת.
ג. שהאישה תיתן לו לראות את הבת - דבר שהאישה מתנגדת לו. יצויין שגם בית המשפט בצרפת מסכים לטענות האישה, והורה שיוכל לראות את הבת אך ורק בנוכחות עובדת סוציאלית, ובמקום המיועד לכך, וכי אינו רשאי להיות לבד עם הבת, כיון שהוא אדם מפוקפק (דבר שהוכח בבית המשפט), ויכול להרע לבת ולהגיע לידי מעשים מגונים, כמו כן, מאחר ואינו מכיר בבת כבתו (ונציין, שכשהאישה היתה מעוברת, היכה אותה, והפילה את אחד העוברים) מהווה הוא סכנה לחייה. ומאידך החשש שבאם אכן יצור קשר מתמשך עם הילדה עלול הוא להיות גורם שלילי מבחינה רוחנית, ואף יצור תלות גשמית בלתי רצויה.
נציין, שלבית הדין ניכרים דבריה אמת. האישה התייתמה מאביה בגיל 4, עזבה את משפחתה הגרה בתוניס בגיל צעיר, כדי להיכנס ללמוד בסמינר "בית רבקה" בצרפת. בגיל 17.5 הציעו לה להינשא לבן-דודה. בתמימותה האמינה למשפחתה ולבעלה, שהרי התחנכה בקדושה ובטהרה, ללא ידע בענייני אישות כלל. לפנינו איפוא, אישה צנועה, שאינה מדברת בנושאים אלו כלל, כך שיש מקום להאמינה שלא ידעה בעניינים אלו, וניתן לרמותה בזה.
והנה, מאחר ועל עובדת מצבו הפיסיולוגי של הבעל אין עוררין, והדברים נתמכים אף בחוות דעת הרופא הנ"ל, וכאמור נכרים דברי האישה כאמת, יש מקום לדון דאפשר והוי מקח טעות מאחר ולא ידעה קודם נישואיה כלל ממום זה - כדבריה, ויש מקום לבטל קדושיה. ואף אם לא נקבל את כל דבריה ונחוש לדלמא ידעה וקיבלה, אף בזה יש מקום עיון שמא אין בקבלתה כלום. והדברים ארוכים ומקורם בכמה סוגיות ותלויים בשיטות הראשונים והפוסקים. ונדרשתי לד"ז משום ענותה וצערה של בת ישראל עלובה זו שלא שפר עליה חלקה בחיים. וזה
החלי.
כתב הריב"ש בסי' קכ"ז בשם תשו' הרשב"א, שאין כופין בעל לגרש בטענה שאין לו ג"א. ובתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קל"ט הביא מח' ראשונים בדין זה. ובסוף התשובה כתב:
"ואל תכניס עצמך בין המצרים לכוף ולהוציא אישה מבעלה וכו'. אלא וכו' קבל עצתם שאמרו דרך בקשה ופיוס".
וכן דעת מהר"י בן לב בתשו' ח"ג סי' ק"ב, דמאחר ונחלקו ראשונים בזה אין כופין, אלא דנקרא עבריין. וכן פסק בעל כנה"ג בספר "דינא דחיי" מ"ע עמ' ע'. וכן כתב הש"ך בס' "גבורת אנשים" דאין לכוף ולגרש אף באסורה לחיות עמו דחייב לגרשה. וכמ"ש הפח"ש בסי' קנ"ד סקכ"ב בשמו. (וכ"כ שם בסק"ז ובסכ"ד). ולדבריהם עולה דאין כופין בעל לגרש בטענה שאין לו גבורת אנשים.
אמנם, אף לשיטות שאין כופין בעל לגרש בטענה שאין לו ג"א, עדיין יש מקום לדון בנדון דידן דנכוף. דמצינו בתשו' הרא"ש כלל ל"ה שכתב דאם עשה שלא כהוגן וקידש אישה ברמאות ותחבולות, כופין אותו לגרש. ועל דבריו נסמך הרמ"א בסי' ע"ז ס"ג. והביא שם י"א שמטילין חרם. וכן כתב הב"ש בסי' קי"ז סקכ"ד לענין מומין שהבעל או האישה לא ידעו מהם קודם הנישואין, דכופין אותו או אותה להתגרש. עפ"י תשו' הרא"ש הנ"ל. (ומיירי אף במומין שאילו היו באיש לא היינו כופין אותו לגרש, עמ"ש).
אמנם בהפלאה בקו"א סו"ס קי"ז כ' על דברי הב"ש הנ"ל, די"ל דכל מה שדין הרא"ש זהו רק בקידושין, אבל בנישואין דקיי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכוון לנשאה אף אם לא יתקיים התנאי וכ"ה בקדושי ביאה, וכן באישה אמרינן כן, א"כ הוי הסכמה גמורה לנישואין אף אם בא עליה ברמאות ובתחבולות, וא"כ אין כופין לגרש. ונשאר בצ"ע. גם בשו"ת גבעת פנחס סי' י' ר"ל שהכלל של עשיה שלא כהוגן לא נאמר לאחר שכנס ובעל.