ביטול מעמד תושב קבע לתושב השומרון שנישא בשנית לישראלית למרות היותו נשוי

השופט י' אלון:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. המערער, תושב השומרון ברש"פ, התחתן בדצמבר 1993 עם הגב' דיבה סרסור (להלן: דיבה), תושבת ישראל מכפר קאסם, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים. לאחר הנישואין פנתה דיבה בבקשה לאיחוד משפחות, וביולי 1994 ניתנה למערער אשרת תושבות קבע.

           לימים, לאחר שהמערער הגיש בקשה להתאזרחות, התברר למשיב כי בעת נישואיו לדיבה (23.5.03) היה המערער נשוי לגב' סיהאם, תושבת האזור, ולהם שבעה ילדים. בשימוע שנערך למערער הוא טען כי ביום 28.6.93 הוא התגרש מאשתו הראשונה, סיהאם. לאחר בדיקות נוספות ושמיעת טענות המערער, מצא המשיב כי גירושיו הנטענים של המערער מאשתו הראשונה היו פיקטיביים, שכן המערער המשיך וממשיך בחיי נישואין עם אשתו הראשונה ואף נולדו להם שלושה ילדים נוספים לאחר נישואיו לאשתו הישראלית.

           בשימועים שנערכו למערער, לאשתו הישראלית ולאביה, התבססו הממצאים האמורים.

           אביה של האשה הישראלית מסר בשימוע שנערך לו, כי במועד נישואיה של בתו למערער היה ידוע לו כי המערער נשוי לאשתו הראשונה, כי מעולם לא התגרש ממנה וכי לאחר נשואיו עם בתו חזר להתגורר משך שנתיים עם האשה הנוספת באזור.

           הגב' דיבה (האשה הישראלית) מסרה גם היא כי בעלה המערער נשוי לאשה נוספת מהאזור, כי להם עשרה ילדים (שלושה מהם נולדו כאמור לאחר נישואיו עמה), וכי משך שנתיים לאחר נישואיהם נטש את ביתם והתגורר עם אשתו הראשונה באזור.

           המערער גם הוא מאשר, בשימוע שנערך לו, את הדברים הנ"ל. ברם, לטענתו הוא אמנם התגרש מאשתו הראשונה בטרם נישא לאשתו השניה בישראל, אולם כשנה לאחר שנישא לאשתו הישראלית (דיבה) שב והתחתן עם אשתו הראשונה שבאזור.

           לאחר שהתבררו למשיב כל העובדות דלעיל, הוא החליט ביום 14.12.03 לבטל את תושבות הקבע שניתנה למערער "וזאת לאחר שהוברר למשרדנו כי בעת קבלת המעמד היית נשוי לאשתך הראשונה".

2.        המערער עתר לבית המשפט קמא נגד החלטת המשיב. בהסדר דיוני הסכימו הצדדים לעתירה, כי עניינו של המערער יובא לבחינה נוספת אצל המשיב, וביום 19.1.06, לאחר בחינה נוספת ולאחר שימוע נוסף, החליט המשיב שלא לשנות מהחלטתו המקורית. זאת, לאחר ששב ומצא כי הגירושין הנטענים ע"י המערער מאשתו הראשונה היו למראית עין בלבד וכמצג פיקטיבי לשם קבלת מעמד של תושבות.

           המערער העלה השגותיו כנגד החלטות המשיב בעתירתו לבית המשפט קמא. בעתירתו נטען, כי החלטות המשיב ניתנו מבלי שנערך שימוע מסודר, ללא הנמקה ראויה, ולא קמה עילה המצדיקה ביטול תושבות הקבע. עוד נטען, כי החלטות המשיב לוקות בשיהוי ממושך ביותר, שכן ההחלטה ניתנה לאחר שחלפו תשע שנים מיום שקיבל את מעמד התושבות.

           על כך הוסיף וטען בעתירתו, כי בעת שנישא לאשתו הישראלית היה זה לאחר שהתגרש מאשתו שבאזור, ועל כן לא נפל פגם בבקשתו המקורית לאיחוד משפחות ובתוקף מעמד התושבות שניתן לו לאור נישואיו בישראל.

           בפסק הדין מיום 27.3.06 דחה בית המשפט קמא את העתירה. נקבע, כי המערער לא גילה כלל בעתירתו את דבר נישואיו לאשתו הראשונה שבאזור, הוא העלים את העובדה שלאחר נישואיו לאשה הישראלית נטש לתקופה ארוכה את ביתה וחזר לגור באזור עם אשתו הראשונה, וכן לא גילה את דבר השימועים המפורטים שנערכו לו אצל המשיב טרם קבלת ההחלטה. המערער גם לא גילה בעתירתו כי, אפילו לשיטתו, הוא שב ונישא לאשתו הראשונה, וכי לאחר נישואיו לשניה נולדו לו מהראשונה שלושה ילדים נוספים. כל אלה - כך נקבע בפסק הדין - עולים כדי חוסר נקיון כפיים של העותר, שדי בו בלבד לדחות העתירה.

           גם לגופן של הטענות והעובדות מצא בית המשפט קמא כי דין העתירה להדחות.

           גם לגרסת המשיב, מיום נישואיו לאשתו השניה, הישראלית, הוא המשיך בניהול חיי משפחה כפולים - עם הישראלית ועם תושבת האזור - וזמן קצר לאחר נישואיו לשניה הוא שב ונישא בשנית (לטענתו) לראשונה. גירסתו של המערער עצמו מלמדת על נישואין כפולים וביגמיים למעשה מיום נישואיו לשניה, ולהלכה זמן קצר לאחר מכן כששב ונישא לאשתו הראשונה.

           בית המשפט קמא מצא כי משנתגלו למשיב העובדות האמורות, קמה העילה המינהלית הראויה להחלטה בדבר ביטול תושבותו. זאת, מתוך כך שהתברר כי מלכתחילה "איחוד המשפחה" הנטען עם האשה הישראלית לא היה אלא בגידרם של נישואין ביגמיים, לפחות למעשה אם לא גם להלכה.

           בפנינו ערעורו של המערער על פסק הדין קמא. ב"כ המערער מעלה שתי טענות עיקריות: הראשונה - לא מתקיימת תשתית ראייתית לכך כי בעת נישואיו השניים לא היו גירושיו מאשתו הראשונה תקפים. כיוון שכך, אין המדובר בנישואי ביגמיה. טענתו השניה של המערער עניינה בכך שהחלטת המשיב לא ניתנה אלא תשע שנים לאחר שקיבל מעמד התושבות, בהם הקים את ביתו החדש (והנוסף לזה שבאזור) ונולדו לו ולאשתו הישראלית שני ילדים.

3.        מדיניותו של שר הפנים שלא ליתן מעמד של תושבות בעטיים של נישואים ביגמיים נתאשרה בפסקי דין מרובים של בית משפט זה (ראו, לדוגמה, בג"ץ 1126/02 אבו עיסא ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.10.02); בג"ץ 5303/05 בדארנה נ' שר הפנים (לא פורסם, 21.7.05). הוא הדין בסמכותו של המשיב לבטל בדיעבד מעמד של תושבות שניתן בהתבסס על מצגי שוא והעלמת העובדות לאשורן (בג"ץ 9047/00 יגמור נ' שר הפנים (לא פורסם, 12.1.03).

           בשני שלבי השימוע שנערכו למערער התברר מפי המערער עצמו - וביתר שאת מפי אשתו הישראלית ואביה - כי בבקשת איחוד המשפחות שהוגשה בשלהי 1993 העלימו המערער ואשתו הישראלית מידיעת המשיב את מצבו האישי הנכון של המערער. לאמור, ערב נישואיו הוא היה נשוי לאשה נוספת, תושבת האזור, ולהם שבעה ילדים.

           טענתו של המערער כי קודם לנישואיו השניים התגרש מאשתו הראשונה נסתרה ברמת הראיות המנהליות, הן מהדברים שנמסרו בשימוע ע"י אביה של אשתו השניה והן מדברי אשתו השניה עצמה.