ביטול מזונות / חתימה על הסכם גירושין בטענה שהחותם היה תחת השפעת סמים

רקע עובדתי

הצדדים נישאו בשנת 2008 ברבנות באר שבע. מנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים.

ביום 12.2.2018 נערך ונחתם הסכם גירושין, ולאחר כשלושה שבועות וחצי ביום 6.3.2018 אושר הסכם זה בבית הדין וקיבל תוקף של פס"ד. מיד לאחר מכן נפתח תיק גירושין, וסידור גט, וביום 21.3.2018 הצדדים התגרשו.

כשמונה חודשים לאחר מכן פתח הבעל לשעבר תיק ביטול חיוב מזונות, בו טוען לבטלותו של הסכם הגירושין. במסגרת זו טוען הבעל לשעבר שלוש טענות: טענה ראשונה, את הסכם הגירושין ערכה עורכת הדין של האישה וההסכם היה מוטה לרעתו והוא לא הבין את מה שהתחייב. טענה נוספת, הוא היה תחת השפעת סמים בעת חתימת ההסכם וכן בעת אישורו בבית הדין, ולא הבין כלל את הסובב אותו ועל כן לא ניתן לחייבו מכוח הסכם שחתם עליו בעת היותו תחת השפעת סמים. טענה שלישית, לאור מצבו הכלכלי הקשה הוא לא מסוגל לעמוד בסכום של 3900 ש"ח לחודש למזונות. מנגד, האישה לשעבר טוענת שאמנם היא יודעת שהוא לוקח סמים ויתכן שהיה תחת השפעת סמים אף בעת חתימה על ההסכם, ברם אין זה אומר שהוא לא הבין את ההסכם כפי מה שהוא מנוסח לפנינו. כמו כן טוענת האישה שישנם תיקונים בגוף ההסכם שנעשו על ידו, מה שמראה שהוא היה בדעתו בעת החתימה על ההסכם.

בית הדין הציע הצעת פשרה שנדחתה על ידי האישה לשעבר. כיון שכך, הגיעה עת פסיקה.

באופן כללי, אדם המתחייב בשטר וחתום עליו וכעת טוען לבטלותו, הרי שעליו להביא ראיה על כל טענה שיטען, שכן השטר וחתימתו עומד כנגדו, וכלשון הגמ' בכתובות (דף יט ע"א) על לווה שאומר "שטר אמנה הוא זה" [היינו שטר פיקטיבי שניתן טרם הלוואה על מנת שאם ירצה ללוות ילוה], ואומרת הגמרא "כל כמיניה?!", היינו שאין לו היכולת לטעון כך ולבטל את השטר כפי שהוא מנוסח לפנינו, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מו סעיף א).

מכל מקום, כאן טען האיש שהוא משתמש בסמים כבר שש שנים לפני הגירושין ועד חודש אחרי הגט, והאישה הודתה שאכן כך הוא, ויתכן שנטל סמים אף ביום אישור ההסכם, ועל כן נזקקים אנו לכל הדברים שיובאו להלן.

דיון והכרעה

• טענת חוסר הבנת מה שכתוב בהסכם הגירושין

להלכה, החותם על שטר מתחייב בכל הכתוב בו ואינו יכול לטעון שלא ידע מה כולל השטר. הדברים עתיקים, והובאו בהרבה מהפדר"ים, ובכלל זה בבית דין זה תיק מס' 114497/11. ואולם, בשל טענה שנטענה כאן על חוסר הבנה של החתום, ובין שלל הטיעונים טוען הבעל שעורכת הדין של הצד השני היא זו שכתבה את ההסכם ואין בחתימתו משום הסכמה בכך, ועל כן נזדקק אנו לדברים ונברר טענה זו.

נשאל הרשב"א (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן עז):

"שאלה: הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו, כיון דלא ידיע למקרי לא מהני. או דילמא דלא אתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי. אבל בהודאת בעל דין הא אודי כל מה דכתיב עליה.

תשובה: כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע, ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי, כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא. דומה למה שאמרו (גיטין י"ט:) גבי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל והא לא ידעי למקרי, ופריק בידעי. לאו למימר דכל שהן חתומים אנו חוששין מן הסתם שמא אינם יודעים לקרות, ולא נגבה בו עד שנדע שיודעין. אלא מפני שאין סתמן של ישראל יודעים לקרות בשטרא פרסאה חשב השואל שאם אינם יודעים לקרות אלא שאחרים קורין להם והם חותמים על ידיהם קא מכשר לאפוקי מיניה בהא הוא דקא מקשי ליה הכי. ואהדר ליה בדידעי למקרי, כלומר, דחזקה שכל החתומים יודעים הם לקרות. דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שקראוהו. והפירוש בזה לפי דעתי ממקומו הוא מוכרע. וכענין הזה נמי יש לפרש ההיא דגיטין דשטרא פרסאה דמסריה באפי תרי ישראל. ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין נאמן. וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה. ונותנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא. וכ"ש הכא שסומך על אחרים. אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אף על פי שלא לוה מדרבי יוחנן.

בתשובתו מכשיר הרשב"א את השטר ונותן תוקף לכל ההתחייבויות הנובעות מן החתימה מכוח שני נימוקים. הנימוק הראשון הוא משום שכל שהוא חותם על השטר ודאי קרא ואחר כך חתם, ונימוק שני הוא אף אם יש עדות ברורה שלא ידע מה כתוב בשטר ולא הבין מה שכתוב שם, כל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו.

נמצא אם כן שגם במציאות בה ברור שהחותם לא ידע על מה הוא חותם, וכגון שהמלווה מודה שלא ידע הלווה על מה הוא חתום או שיש עדים שלא קרא הלווה את השטר לפני שחתם עליו, חתימתו תקפה, משום שסמך בדעתו על עורך השטר וגמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב בשטר כדין המפקיד ביד שליש. יותר מזה כותב הרשב"א, שאף על פי שלא לווה הרי הוא מתחייב מכוח חתימה זו, וכפי שמצינו שאדם יכול להתחייב בשטר אף על פי שלא לוה, וכפי הנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מ סעיף א).

תשובה זו הובאה להלכה בבית יוסף (סוף סימן סט) ונפסקה להלכה בשולחן ערוך (סימן מה סעיף ג), וזה לשונו:

"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו."

כאן המקום להעיר שישנה תשובה נוספת של הרשב"א, ממנה עולה שנושא דיוננו שנוי במחלוקת ראשונים. כך היא לשון הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תרכט):