ביטול כתב האישום נגד פלוני בשל אי קיומה של חובת היידוע

בפני בקשה למחיקתו של כתב האישום בשל אי קיומה של חובת היידוע, וזאת על פי סעיף 60 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982. 

כתב האישום בתיק דנן הוגש ביום 24.6.14.

אין חולק כי לא נשלח מכתב יידוע כדרישתו של החוק, אלא שב"כ הנאשם דאז, עוה"ד מוניר עזאם, אשר ידע אודות כוונת המאשימה להגיש כתב אישום נגד הנאשם, פנה אל המאשימה בכתב ביום 3.6.13 וביקש כי התיק נגד מרשו ייסגר לאלתר, או לחילופין, הזדמנות לשטוח את טענותיו ולשכנע את המאשימה שלא להגיש כתב אישום בתיק דנן.

עו"ד עזאם טוען בתצהיר שהוגש מטעמו ביום 14.4.15, כי ארבעה חודשים לאחר פנייתו, בחודש אוקטובר 2013, הוא נענה טלפונית על ידי "בחורה מטעם הפרקליטות" והוזמן לצלם את חומר החקירה בעניינו של הנאשם.

אין חולק, כי עו"ד עזאם אף צילם את חומר החקירה הרלבנטי ביום 10.10.13, לאחר ששלח מכתב נלווה הנושא את הכותרת "בקשה לסגירת תיק מס' פ.א. 294101 תחנת מעלה אדומים".

מכאן ואילך, לא קיבל הסניגור דאז כל מענה וכל פנייה מטעמה של המאשימה, וכתב האישום הוגש כאשר זכותו לשימוע מקדים לא קוימה ולא נוצלה כדין.

לשיטתו, הוא נשכר על ידי הנאשם על מנת את זכות השימוע, ולכך היו פעולותיו מכוונות, אולם בפעם היחידה בה נוצר קשר ביוזמתה של המאשימה באמצעות שיחת הטלפון שקדמה לצילום החומר הרלבנטי, ו"נושא השימוע כלל לא עלה באותה שיחה".

המאשימה, טוענת כי אכן התקבלה במשרדיה בקשתו הכתובה של עו"ד עזאם מיום 3.6.13, אולם התשובה לבקשה זו ניתנה באמצעות שיחת טלפון מיום 9.10.13 אשר במהלכה הוזמן ב"כ הנאשם לצלם את חומר החקירה וכן לשטוח את טענותיו הכתובות בעניין זה כך שלשיטת המאשימה, עצם קיומה של שיחה זו ממלא את דרישת היידוע הקבועה בחוק.

חומר החקירה צולם ביום 10.10.13, ולא הוגשו כל טיעונים כתובים או אחרים מטעמו של הנאשם העוסקים בבקשה שלא להגיש כתב אישום במקרה דנן, כך שהמאשימה ראתה את הנאשם כמי שבחר לוותר על זכותו לשימוע מקדים, וכתב האישום הוגש במועד שצויין לעיל.

לראיה, מציגה המאשימה תרשומת פנימית מיום 9.10.13 בה מתועדת שיחת טלפון זו, ואשר לפיה גורסת פקידת הפרקליטות כי "אמרתי לו שהוא מוזמן להגיש טיעונים בשימוע בכתב תוך 30 יום".

מכאן מחלוקתם של הצדדים – ראשית, האם הודע לנאשם על זכותו לשימוע כדין, היינו, האם די בהודעה טלפונית כדי לקיים חובה זו, ושנית, בהנחה כי זכות זו לא ניתנה כדין, האם גורר הדבר את ביטולו של כתב האישום, או שמא ניתן לקיים שימוע מאוחר ויש להמשיך בהליך הפלילי כסדרו.

דבר החיקוק העוסק בחובת היידוע מגדיר בבירור כי היידוע יימסר בכתב בהודעה אשר תשלח לחשוד "לפי הכתובת הידועה" אשר בה הוא מתגורר. מדובר אם כן, בשני תנאים עובדתיים ובסיסיים: יש להודיע לחשוד על הכוונה להגיש נגדו כתב אישום, ויש לשלוח הודעה זו לכתובתו הידועה של החשוד.

עצם קיומה של חובת המשלוח, מלמדת כי ההודעה צריך שתהא כתובה, שהרי מסר כתוב יש לשלוח לנמען, בניגוד למסר מדובר אשר אותו ניתן לומר בעל פה, והנימוקים לכך, לטעמי ברורים.

משלוח הודעה כתובה מביא למסירה ברורה של המידע הנשלח מהרשות התובעת לחשוד. בשיחת טלפון קשה לוודא את זהות הדובר ואת הקשר שלו לחשוד, אין כל וודאות כי המשוחחים שמעו האחד את השני, אין כל וודאות כי המסר נקלט, ואין כל תיעוד לעצם קיומה של השיחה ובייחוד לתוכנה.

מהעובדה כי חומר החקירה צולם על ידי עו"ד מוניר עזאם, עולה כי אכן נוצר קשר טלפוני ראשוני בין המאשימה לבא כוח הנאשם. עוד עולה כי הנאשם (באמצעות בא כוחו) חפץ בהמשכו של הקשר על מנת לממש את השימוע המובטח.

האם נותק הקשר לאחר שניתנה הודעה טלפונית אודות הזכות לשימוע ביוזמת בא כוח הנאשם, או שמא הניתוק אירע לאחר שעו"ד מונר עזאם ביקש ליתן לו זכות זו בכתב ולא נענה – לא בכתב ולא בעל פה?

מחלוקת בדבר.