ביטול חיוב המדינה בהוצאות עקב מעצר שווא

השופט ר' שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

א.         הערעור בתמצית

בפנינו ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט אחסאן כנעאן, בתיק מ"י 23913-01-15, אשר ניתנה ביום 10.6.15, ולפיה חויבה המדינה בתשלום פיצויים בסך 3,849 ₪ מכוח הוראות סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

הרקע העובדתי להחלטתו של בית משפט קמא הוא בהליך מעצר אשר ננקט כנגד המשיב. ביום 11.1.15 הוגשה תלונה בגין שוד שבוצע בבית חמותו של המשיב. השוד בוצע על ידי שני רעולי פנים, כאשר אחד החשודים הצמיד סכין לצוואר אחיה של אשתו (ששהה בבית וככל הנראה אינו בקו הבריאות; להלן: "המתלונן") וסתם את פיו, בעוד שהחשוד השני שדד רכוש וכסף מזומן. השודדים נעלו את המתלונן בביתו עם מפתח מבחוץ וברחו מהמקום. בבוקרו של יום 12.1.15 עוכב המשיב לחקירה, ותגובתו הייתה שמדובר בוויכוח עם חמותו. הוא נחקר בחשד לביצוע השוד, הכחיש והעלה טענות שונות. קצין ממונה החליט להאריך את מעצרו ב-24 שעות מהטעם ששוכנע כי קיים יסוד סביר לחשד שהמשיב ביצע את השוד. ביום 13.1.15 הגישה המשטרה בקשה להארכת מעצר בשישה ימים נוספים. המשיב הובא בפני כב' השופט כנעאן, אשר החליט כי לא קיים בסיס סביר לחשד לביצוע העבירה, ושחרר את המשיב ללא תנאים. ביום 16.1.15 הגיש המשיב בקשה למתן פיצוי בגין מעצר שווא לפי סעיף 38 לחוק המעצרים.

הדיון בבקשה לפסיקת פיצויים התקיים ביום 8.6.15, וביום 10.6.15 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור שבפנינו. סכום הפיצוי שנפסק כלל סך של 349 ₪ בגין יום מעצר לפי תקנה 8 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב – 1982 (להלן: "התקנות"), וכן נפסק סכום נוסף של פיצוי בגין הפגיעה בחירותו של המשיב ועוגמת נפש, פיצוי בסך 3,500 ₪.

המדינה מערערת על החלטתו של בית משפט קמא. עיקר ערעורה מופנה כנגד קביעתו של בית משפט קמא להעדר חשד סביר אשר ביסס את החלטתו של הקצין הממונה לביצוע מעצר ל-24 שעות. בנוסף, מעלה המדינה סדרה של טענות כנגד הפיצוי שנפסק, ובעיקר רכיבי הפיצוי החורגים מהוראות התקנות.

יאמר כבר כעת, כי במהלך הדיון בפנינו הועלתה ע"י ב"כ שני הצדדים שורה של טענות עקרוניות בכל הנוגע לסמכות המסורה לבית משפט לפסוק פיצוי בגין מעצר שווא. הטענות הועלו הן מטעם המדינה והן מטעם הסנגוריה הציבורית, המייצגת את המשיב בדיון שבפנינו. סבורים אנו כי טענות אלו אכן ראויות לליבון ולדיון נרחב במקרה המתאים, ואין זה המקרה שבפנינו. כפי שנבהיר, סבורים אנו כי במקרה זה יש לקבל את הערעור מהטעם שהחלטת המעצר, כפי שהחליט הקצין הממונה, התקבלה כדין על בסיס המידע כפי שהיה בפניו בעת קבלת ההחלטה, ואשר ביסס את החשד הסביר ועילת המעצר. בנסיבות אלו אין מדובר במעצר שווא אשר הצדיק את פסיקת הפיצוי.

ב.         קיומו של חשד סביר

כאמור, הטעם העיקרי לפסיקת הפיצוי כפי שקבע בית משפט קמא, הוא "בראיות שהיו קיימות ערב מעצרו לא היה חשד סביר לפיו המבקש הוא זה שביצע עבירה". לטעמי, שגה בית משפט קמא בקביעתו זו.

נזכיר לעניין זה את הדברים שנאמרו ברע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל (6.3.2012), סעיף 16 לפסק דינה של הנשיאה (בדימוס) ביניש. יצוין כי הדברים נאמרו בהקשר לביצוע חיפוש, ואולם הם נכונים, בהתאמה המתחייבת, גם לעניין חשד סביר המבסס עילה למעצר ראשוני.