ביטול הרשעתה של פרופ' עליזה שנהר,סגנית ר. העיר חיפה

1.         ביום 2.11.06, הורשעה הנאשמת בעבירה של פרסום לשון הרע בניגוד לסעיפים 6 ו-8 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

            בפתח טיעוניה לעונש עתרה ב"כ הנאשמת לביטול הרשעתה, זאת בהתאם לסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן- "החוק"), המורה כדלקמן:"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

2.         ב"כ הנאשמת ציינה בטיעוניה כי זהו המקרה הראוי שבו על בית המשפט להפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף הנ"ל, שכן לטעמה מהות העבירה בנסיבות מקרה זה מאפשרת ויתור על הרשעה מבלי שיהא בכך משום פגיעה בשיקולי ענישה אחרים ובאינטרס הציבורי. לדבריה, לא יגרם כל אפקט שלילי ולא יפגע עיקרון ההרתעה אם במקרה דידן לא תהא הרשעה. בהתייחס לפן האישי, הפנתה ב"כ הנאשמת לכך שמדובר במי שכיהנה כשגרירה ברוסיה, רקטורית של אוניברסיטת חיפה, מי שמכהנת בתפקיד סגנית ראש העיר חיפה ונשיאת מכללת עמק יזרעאל. לטעמה, ביצוע העבירה אינו משקף דפוס התנהגות אלא מדובר במעידה מקרית בהחלט שאינה מאפיינת את אישיותה והתנהגותה של הנאשמת. עוד הוסיפה כי להרשעה, ככל שתוותר על כנה, תהיה השפעה מזיקה ביותר על פעילותה ופועלה של הנאשמת והפגיעה שתיגרם מכך אינה עומדת ביחס סביר לחומרת העבירה.

3.         לעומת זאת, ציין ב"כ הקובל במסגרת טיעוניו לעונש כי מדובר בפרסום אשר נעשה בצורה מחושבת ומתוכננת, לאחר שהנאשמת ויועציה בחנו נוסחים שונים של הודעה לעיתונות. הנוסח הסופי שנבחר, אשר לגביו נקבע כי הינו מוציא דיבתו של הקובל רעה, היה תוצר של דיונים ארוכים בין הנאשמת ליועציה. בנוסף נעשה הפרסום על דעת הנאשמת חרף פניות מפורשות של ראשי מפלגתה אשר ביקשו ממנה להימנע מלקיים את מסיבת העיתונאים ולפרסם את הדברים נשוא משפט זה. לשיטתו, נעשה הפרסום במטרה להשיג טובת הנאה לנאשמת ולקדם את מסע הבחירות אשר היה אותה עת בעיצומו.  ב"כ הקובל הפנה לכך שדווקא מעמדה הבכיר של הנאשמת והתפקידים הציבוריים רמי המעלה בהם נשאה מחייבים רף ענישה גבוה, משום שניתן אולי לסלוח לאנשים שאינם אנשי תרבות, שלשונם קלה והם נוטים להתחמם במהרה ולאבד עשתונות אך קשה יותר לסלוח לאנשים אשר ביודעין ובמחשבה צלולה, פוגעים באחרים, ועוד כאלה שעבדו בעבורם ולמענם.

4.         בהחלטתי מיום 8.3.07, קבעתי כי בטרם אכריע בבקשה לביטול ההרשעה יש צורך בקבלת תסקיר שירות מבחן למבוגרים. לפיכך, הוריתי על הפנייתה של הנאשמת לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר כאמור.

5.         בתסקיר שירות המבחן מיום 19.8.07, נסקרו תפקידיה השונים של הנאשמת וכן נסיבות חייה האישיים. בפן האישיותי נאמר כי היא הותירה רושם של אישה רגישה ופגיעה בעלת יכולת גבוהה לאמפטיה ורגישות לצורכי הזולת. לנאשמת כישורים אינטלקטואלים גבוהים ומוטיבציה להישגים, המונעת מעולם ערכי ומוסרי נוקשה ומדרישות גבוהות לפרפקציוניזם ביצועי. עוד הפנה התסקיר לכך כי הנאשמת "בחייה המקצועיים משלבת בין שני הרבדים, הרגשי והאינטלקטואלי, באמצעות עשייה ציבורית רחבה למען קידום אוכלוסיות חלשות ופיתוח תוכניות חילופיות למינופם. מחוות הדעת הרבות שהציגה בפנינו מצטיירת תמונה של אישה המשכילה לשלב בין ידע רחב ואיכויות אינטלקטואליות לבין רגישות חברתית ואנושית, נועם הליכות, ערכים הומאניים ויכולת עבודה בצוות".

במישור האישי, הפנה התסקיר לעובדה שבחודש אפריל החולף נפטר באופן פתאומי שותפה לחיים של הנאשמת אשר היווה בעבורה דמות תומכת, מעודדת ומכילה. ההשלכות של אבדן זה מפורטות בתסקיר, ואיני רואה מקום לחזור על הדברים מחמת פרטיותה.

            בסיכום התסקיר נאמר כי הרשעתה של הנאשמת מהווה בעבורה פגיעה עמוקה בדימויה העצמי כאדם ישר ואמין ועלולה לקטוע קריירה אקדמית וציבורית ארוכת שנים ולמנוע בעדה מלעסוק בעשייה חינוכית, לכהן במשרות ציבוריות ולהשתלב בעשייה החברתית והאקדמית. שירות המבחן ציין כי לדעתו הנזק שייגרם כתוצאה מן ההרשעה אינו עומד ביחס לחומרת המעשה שבו נקבעה אשמתה, והמליץ על כן להטיל על הנאשמת עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות.

6.         לאחר קבלת התסקיר השלימו ב"כ הצדדים את טיעוניהם ביחס להמלצת שירות המבחן. ב"כ  הקובל הפנה להלכות בעניין ביטול הרשעה לפי סעיף 192א' לחוק, ובכללם פסק הדין שניתן בעניינו של חיים רמון. באותו מקרה הגיע בית המשפט למסקנה כי טיב העבירה ומהותה, הנזק שעלול להיגרם לנאשם והעדר חרטה אמיתית מובילים למסקנה כי אין מקום להורות על ביטול ההרשעה. לשיטתו, הדברים הללו ישימים גם לענייננו.

ב"כ הנאשמת פרט מצדו את ממצאי התסקיר והציג בפניי ניתוח בכתב לעיקרי הממצאים והמסקנות שבו. בין היתר הפנה לחוות הדעת החיוביות שניתנו על ידי שורה של אישים ובכללם פרופ' יצחק זמיר והסופר סמי מיכאל אשר כתבו דברים מרגשים אודות הנאשמת.  בנוסף הדגיש ב"כ הנאשמת כי מדובר בהרשעה בפלילים שאין להקל בה ראש ולהתייחס אליה כלאחר יד משום שכפי שציין התסקיר, קיים חשש שהנאשמת לא תוכל להגיע לחו"ל מאחר ושם מתייחסים להרשעות פליליות, באשר הן, בחומרה. הנאשמת עומדת כאמור בראש מכללה אקדמית ונדרשת מתוקף תפקידה לנסיעות תכופות לחו"ל בין היתר לצורך גיוס כספים. ההרשעה בפלילים עלולה על כן לפגוע באופן קשה לא רק בה אלא גם במוסד שבראשו היא עומדת ובציבור הנהנה משירותיו.

7.         הכלל הוא שמי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירה שיוחסה לו. כלל זה המעוגן בסעיף 182 לחוק ומהווה יסוד להליך אכיפת חוק שוויוני וחלק מאינטרס ההרתעה (ראו: ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל פד"י נ"ח (4), 869).

יחד עם זאת, נקבע כי ניתן להימנע מהרשעה באופן חריג ויוצא דופן מקום שאין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראו: ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3), 737). לעניין זה נאמר כי "ככלל, ימנע בית המשפט מהרשעתו של נאשם בגיר רק במקרים נדירים בהם ההרשעה צפויה להסב לנאשם נזק רב תוך פגיעה חמורה בסיכויי שיקומו וכאשר טיב העבירה וחומרתה מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים".

בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נד (3) 685 נקבע כי :

"משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה".

8.         בבואנו ליישם את הכללים והעקרונות שהותוו בפסיקה על המקרה דנן, אנו נדרשים לבחון האם מתקיימות בענייננו אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות ביטול ההרשעה. מילים אחרות - האם האינטרס הציבורי וההרתעתי נסוג מפני הפגיעה הצפויה מהשארת ההרשעה עומדת על כנה. לטעמי התשובה לכך חיובית.

            נכון הוא שבהכרעת הדין קבעתי כי התקיים היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה תוך שנאמר כי הנאשמת ידעה שדבריה אינם נכונים ופוגעים בקובל אך משיקולים אישיים ראתה בכל זאת לפרסם את הדברים החריפים ולפגוע בו שלא בצדק ושלא כדין. יחד עם זאת, מדובר בעבירה של פרסום לשון הרע שאינה מבין החמורות שבעבירות אשר בספר החוקים. ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולתם פד"י נ"ט (6), 554 קבע כב' הנשיא ברק כי העימות בין זכותו של הפרט ששמו הטוב לא יושחר לבין זכות הציבור לדעת מוסדר היטב באמצעות כללי האחריות האזרחית הקבועים בחוק איסור לשון הרע. "המשפט הפלילי המתאפיין בעימות בין החברה לפרט העבריין, אינו הכלי המתאים לטיפול במקרים מן הסוג הזה".

9.         בהקשר זה, כאשר באים אנו לבחון את חומרת העבירה, אין להתעלם אף מנסיבות ביצועה. הדברים שנאמרו מפי הנאשמת פורסמו אמנם במסיבת עיתונאים לאחר שנשקלו על ידה. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך שמדובר באישה חסרת ניסיון פוליטי אשר נכנסה למערכת הבחירות בשלב מתקדם, זמן קצר לפני הבחירות המוניציפאליות, ואשר היתה נתונה אותה תקופה בלחץ נפשי קשה עקב מחלתו של אחיה אשר היה מאושפז לאחר שאובחנה אצלו מחלה ממארת, ממנה נפטר בהמשך. דומה כי יש בנסיבות אלו כדי להפחית מחומרת המעשה, אשר כפי שנאמר, ממילא אינו מן העבירות החמורות.

10.        במישור האישי, שוכנעתי הן מהתרשמותי הישירה מן הנאשמת והן מתוך העדים אשר העידו בפניי וכן ממכתבים שהוצגו לעיוני כי מדובר באשת עשייה מוכשרת, בעלת השכלה רחבה, חריצות ומסירות הנכונה להתגייס למעורבות חברתית ומוכנות מוגברת לתרום לחברה ולקהילה מידעה, מרצה וזמנה.