ביטול הרשעתה של עובדת במכס בגין עבירות של קשירת קשר לבצוע עוון וניסיון לקבל דבר במרמה

השופטת צ' קינן:

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט שילוני, סגן נשיא) מיום 23/11/06 בת"פ 2799/04.

1.         רקע

            המערערת הורשעה, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של קשירת קשר לבצוע עוון - עבירה על סעיף 499 א)(2)לחוק העונשין, תשל"ז1977 (להלן-"החוק"); נסיון לקבל דבר במרמה -עבירה לפי סעיף 415 רישא+סע' 25 לחוק והברחת טובין, עבירה לפי סע' 211(א) לפקודת המכס.

            על המערערת נגזרו העונשים הבאים:

א.         9 חודשי מאסר על תנאי לבל תעבור אחת העבירות בהן הורשעה,בתוך 3 שנים.

ב.         קנס כספי בסך 6000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתם.

2.         הערעור

            המערערת הגישה ערעור על הכרעת הדין ואולם בדיון שהתקיים בפניננו, ביום 13/12/07, חזרה בה ב"כ המערערת מהשגותיה על הקביעות המשפטיות שבפסק הדין וסייגה את ערעורה לשאלת הרשעתה בדין של המערערת ועתרה להפנייתה לשירות המבחן על מנת שתבדק האפשרות לבטול הרשעתה תוך אפשרות להמיר את העונש בעבודת של"צ כפי שיקבע ע"י שירות המבחן.

            ב"כ המשיבה נתנה הסכמתה לעצם הדחייה והפנייה לשירות המבחן ואולם הודיעה שהיא שומרת לעצמה את הזכות להתנגד לביטול ההרשעה,אף אם שירות המבחן ימליץ על ביטולה.

            בדיון שהתקיים ביום 6.3.08 הונח בפנינו תסקיר של שירות המבחן בו המליץ על ביטול הרשעתה של המערערת  וחיובה בשירות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות.

3.         עמדת המערערת

            ב"כ המערעת עתרה לאימוץ המלצת שירות המבחן. היא הטעימה בפנינו כי היא מודעת לכך שההמנעות מהרשעה הינה בגדר חריג שיש ליישמו אך במקרים המתאימים ואולם, לדבריה, בעניינה של המערערת ראוי לראות חריג המצדיק המנעות מהרשעה וזאת בהתחשב בטיב הרשעתה, בנסיבות הרשעתה (לרבות זיכוייה מהעבירות החמורות בהן הואשמה), בשיהוי הארוך בהגשת כתב האישום, בענויי הדין שעברה עקב הפללתה על ידי "שותפה" בעבירות חמורות ללא כל בסיס, בקביעתו של ביהמ"ש קמא כי העבירות לא נעשו במסגרת תפקידה ובהקשר אליו, בחרטתה הכנה, בעברה הנקי מרבב, בתפקודה הנורמטיבי לאורך השנים, הן במישור עבודתה והן בחייה הפרטיים, בהעדר כל חשש להסתבכות נוספת כלשהי בעתיד ובהשלכות החמורות על עתידה המקצועי ותפקודה היומיומי עם תורשע.

4.         ע מדת המאשימה

            ב"כ המאשימה גורסת שבעניינה של המערערת יש לנהוג על פי הכלל המחייב כי מי שנקבע לגביו שעבר עבירה, יש להרשיעו בדין. אליבא ב"כ המאשימה, עניינה של המערערת אינו מתאים ליישום במסגרת החריג לכלל משאינו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה העניפה בעניין זה.

            לדבריה, חומרתן של העבירות,והיותה של המערערת עובדת הציבור מחייבת הטבעת חותם פליליות על מעשיה כדי להבטיח הרתעה אפקטיבית.

טיבן של העבירות כמו גם מעמדה של המערערת, מחייבים העדפת האינטרס הציבורי על פני האינטרס האינדבידואלי של המערערת. עוד הוסיפה וטענה כי המנעות מהרשעתה של המערערת יהא בו משום אפלייה פסולה ביחס ל"שותפה" לביצוע העבירות, מה גם שהאחרון אינו עובד הציבור. לבסוף טוענת היא כי לא הוכח שהותרת ההרשעה על כנה תיצור יחס בלתי סביר בין הנזק שיגרם למערערת, עקב ההרשעה, לבין חומרתן של העבירות בהן הורשעה.

5.         המנעות מהרשעה -תשתית נורמטיבית

            השאלה מתי ובאילו נסיבות רשאי בית ^-המשפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא  הרשעה אינה מוכרעת לפי שיקולים הרמטיים. עם זאת, נקבעו בפסיקת  בתי ^-המשפט קווים מנחים, שבלי להיות ממצים, יש בהם כדי להדריך את בתי ^-המשפט בעניין זה. שיקולים אלה הם שיקולים של שיקום, מחד גיסא, ושיקולים של אינטרס הציבור, מאידך גיסא.