ביטול החלטת ועדה פסיכיאטרית להאריך את אשפוזה של המערערת

בפניי ערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית להאריך את אשפוזה של המערערת מיום 3.7.13 ועד ליום 8.7.13. בהוראה קודמת אושר אשפוזה של המערערת עד ליום 3.7.13, ברם בית החולים הגיע למסקנה שלא תוגש כל בקשה להארכת האשפוז, ואף כי יש לשחררה עוד מוקדם יותר, עד ליום 1.7.13. עם היוודע עמדתה של בית החולים לגרוש שלה, הגיש הלה מכתבים לבית החולים ולפסיכיאטר המחוזי בהם הביע את התנגדותו לשחרורה של המערערת. בעקבות כך הורה הפסיכיאטר המחוזי מכוח סמכותו לפי סעיף 31 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991, שלא לאשר את שחרורה.

על בסיס הוראת הפסיכיאטר המחוזי, אשר כללה גם המלצה לבית החולים לפנות לוועדה פסיכיאטרית לצורך הארכת אשפוזה של המערערת, התכנסה הוועדה ביום 3.7.13, תוך שבית החולים שוב הודיע על עמדתו כי הוא אינו מבקש כל הארכה.

לאור כך שהוועדה הבינה שישנן התנגדויות מטעם בני המשפחה, ולאור הוראת הפסיכיאטר המחוזי שלא לשחרר את המערערת, קבעה הוועדה דיון נוסף בעניינה ליום 8.7.13 לשם שמיעת עמדותיהם של בני המשפחה ושל הפסיכיאטר המחוזי, והורתה על הארכת אשפוזה של המערערת עד לאותו מועד.

דעתי היא כי בנסיבות המתוארות, לא הייתה סמכות לוועדה לפעול כפי שפעלה, מאחר שלא קמה לפסיכיאטר המחוזי כל סמכות שמכוחה ניתן היה לוועדה להאריך את אשפוזה של המערערת מעבר ל- 3.7.13, ומסקנתי היא, כאמור, כי הוועדה טעתה במסקנתה זו.

סעיף 31 לחוק קובע כדלהלן:

"התנגד חולה או קרובו לשחרור החולה מבית החולים לפי סעיף 30 (א), אין לשחררו אלא באישור הפסיכיאטר המחוזי; על החלטת הפסיכיאטר המחוזי ניתן לעורר בפני הוועדה הפסיכיאטרית".

עינינו הרואות, אפוא, כי סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לפי סעיף 31 מתייחסת אך ורק לשחרור מכוח סעיף 30(א) לחוק, וסעיף זה מתייחס רק למקרה שמנהל בית החולים מחליט על שחרור מוקדם של החולה מאשפוזו ("מנהל רשאי, לפי שיקול דעתו, לשחרר חולה המאושפז שלא על פי צו של בית המשפט או לאשר לו חופשה"). פירושו של דבר, שאם קיימת הוראת אשפוז עד תאריך מסוים, מוסמך המנהל לשחרר עוד לפני כן, לפי שיקול דעתו (מכוח סעיף 30(א) לחוק); והחלטה זו היא הנתונה לסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לפי סעיף 31 במקרה שתהיה התנגדות מצד בני המשפחה. לא כן כשמדובר בהוראת אשפוז אשר עומדת להסתיים בתאריך הנקוב בה. במקרה כזה, הוראות סעיף 31 כלל לא חלות, מכיוון שבנסיבות אלו, לא המנהל הוא המשחרר לפי שיקול דעתו, אלא השחרור מתבקש מעצם סיום תוקפה של הוראת האשפוז שבתוקף. במקרה זה, אין לפסיכיאטר המחוזי כל סמכות למנוע את השחרור באמצעות סעיף 31, ואם לפי דעתו יש הצדקה להארכת האשפוז, עליו לנקוט בהוראות החוק הקבועות לאשפוזים בכפיה כפי שנקבע ביתר סעיפי החוק הרלבנטיים.

על בסיס האמור, הרי שניתן היה לכל היותר לפסיכיאטר המחוזי למנוע את שחרורה המוקדם של המערערת עובר לתאריך 3.7.13, בעוד שב- 3.7.13 הסתיימה ממילא הוראת האשפוז שבתוקף, ומאותו תאריך ואילך לא קמה לפסיכיאטר המחוזי כל סמכות למנוע את שחרורה מכוח סעיף 31 לחוק. אם כי הפסיכיאטר המחוזי עצמו לא התייחס לתאריך האמור בהוראתו, אשר הופנתה לכוונת בית החולים לשחרור מוקדם בלבד, הרי שהוועדה הפסיכיאטרית הבינה כי הוראות הפסיכיאטר המחוזי לפי סעיף 31 עדיין עומדות במלוא תקפותן גם בעת קיום הדיון ב- 3.7.13. ולא הוא, כמפורט לעיל, מאחר שהוראת האשפוז הבלעדית הקיימת הסתיימה באותו תאריך.

אי לכך, הדרך היחידה שעמדה לוועדה הפסיכיאטרית להאריך את אשפוזה של המערערת בדיון שהתקיים ב- 3.7.13, הייתה קיימת רק אם קיבלה בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל לפי סעיף 10(ג) לחוק, ובמקרה דנן לא הוגשה כל בקשה כזו לידי הוועדה.

פירושו של דבר, כי הוועדה לא הייתה מוסמכת כלל לדון בעניינה של המערערת ב- 3.7.13, לא מכוח הוראות כלשהן של הפסיכיאטר המחוזי, ולא ביוזמתה היא, כשלא הונחה על שולחנה כל בקשה מאת המנהל להוראת האשפוז.

אשר על כן, דין הערעור להתקבל ואני מורה על שחרורה המיידי של המערערת.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ"ו תמוז תשע"ג, 04/07/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי חנה חלוצי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: