ביהמ"ש העליון דחה ערעורו של גבר שהורשע בתקיפה ועבירות מין במשפחה נגד ביתו החורגת.

השופט א' א' לוי:

1.        בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' יפה כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו), הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירות של תקיפה, תקיפת קטין או חסר ישע, ועבירות מין במשפחה. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל-9 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את בתו החורגת, ילידת שנת 1986 (להלן: המתלוננת), בסכום של 50,000 ש"ח. המערער, המוסיף לטעון לחפותו, הביא את השגותיו בפנינו.

הרקע והאישומים

2.        המערער הכיר את אמה של המתלוננת כשהייתה בת שנתיים, ולבני הזוג נולדו שני ילדים משותפים. בשנת 1994 עלתה המשפחה לישראל והתגוררה במשך שנים בעיר אשדוד. בשנת 2004 - והיא בת 18 - הגישה המתלוננת תלונה בגין אלימות פיזית ומילולית שהיא ושאר בני הבית ספגו במשך השנים מידי המערער, ובגין מעשים מיניים שביצע בה.

3.        בעקבות התלונה הוגש נגד המערער כתב אישום. בחלקו הראשון דובר בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אותן ביצע המערער בבני משפחתו. בנוסף, יוחסו לו עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק, עקב איומים שהשמיע כלפי המתלוננת, ובהם הזהירה לבל תדווח על מעשיו, שאם לא כן ידאג לגרשה מן הארץ ואף יגרום למותה. חלקו השני של כתב האישום ייחס למערער עבירות מין במשפחה, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-351(ב) לחוק, אותן ביצע במתלוננת. בחלקו השלישי של כתב האישום תואר אירוע שהתרחש בצהרי יום השישי, כ"א בחשון התשס"ה (5.11.2004), שלושה ימים עובר להגשת התלונה, ובגינו יוחסה למערער עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ב) לחוק.

האישומים והגרסאות

4.        עמדת התביעה נסמכה בעיקרה על גרסת המתלוננת, אשר פתחה בתיאור אירוע יום השישי - נשוא האישום השלישי. בינה לבין שני אחיה, ילידי השנים 1991 ו-1998, נתגלע ויכוח חריף - אחד מיני רבים - ובמהלכו הזעיק האח את המערער, אשר הכה את המתלוננת בפניה וחנק אותה באמצעות חוט של מטען טלפון נייד אותו כרך סביב צווארה, עד שלדבריה ראתה "שחור בעיניים עם נקודות צהובות" (עמ' 1 לת/1). מיד לאחר מכן קרא המערער את האחים לבירור בחדר, ובעקבותיו שב להכות את המתלוננת. זמן קצר לאחר מכן, כשנכנסה האם לחדר, התרברב המערער בפניה על מעשיו, והיא בתגובה, החרתה החזיקה אחריו והודיעה למתלוננת כי אם תפנה למשטרה "הם יסיתו את כל המשפחה" נגדה (עמ' 2 לת/1). נטען, כי המערער ניסה להכות את המתלוננת פעם נוספת, אולם האם מנעה זאת, ועל כן הסתפק המערער בהטחתו של איום, היינו, כי יהרוג את המתלוננת "ויקצץ אותה לחתיכות קטנות" (עמ' 2 לת/1). כאמור, כל זאת אירע בצהרי יום שישי, וביום ראשון שלאחריו, בעידודו של בן זוגה, פנתה המתלוננת ליועצת בית-הספר בו למדה, דיווחה לה על שארע ושטחה בפניה, לראשונה, גם את גרסתה באשר לניצול המיני שהיה מנת חלקה והאלימות הפיסית שהופנתה כלפיה וכלפי בני משפחתה במשך השנים. יום לאחר מכן הגישה המתלוננת את תלונתה במשטרה. המתלוננת סיפרה כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה נהג המערער באלימות, וכי התנהגות מסוג זה הופנתה גם כלפי אימה ואחיה. לדבריה, המערער אמנם חדל ממנהגו זה בתקופה שקדמה להגשת התלונה, אולם עד אז הוא נהג להצליף בה ובאחיה באמצעות חגורה, לבעוט בה ובאימה, ולהלום בהן עם אגרופיו, עד שנאלצו להסתיר את הסימנים שהופיעו על גופם (ת/1).

           ובאשר לעבירות המין. המתלוננת לא ידעה לציין את המועדים המדויקים בהם התרחשו ("כשהייתי בכיתה ח' או ט' או י' אני כבר לא זוכרת" (עמ' 5 לת/1); ובהמשך- "כשהייתי בגיל 15.5 עד גיל 16.5-17, הוא הפסיק לעשות את זה כשהייתי בסוף כיתה י' תחילת כיתה יא' כי היה לי חבר" (עמ' 6 לת/1)). עם זאת, היא ידעה למקמם בתקופה שבה אמה עבדה במשמרות לילה או שהתה מעבר לים. המתלוננת סיפרה כי המערער נהג לקרוא לה לחדרו בשעות הלילה, לאחר שאחיה - עימם לנה במשותף - נרדמו, ואז הפשיטה, חיבקה, נישקה, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה והניח את ידיה על איבר מינו. לדבריה, לפנות בוקר הורה לה המערער לשוב לחדרה. בעדותה הוסיפה, כי לא בכל פעם שנכנסה למיטתו ביצע בה המערער את זממו, וכי לעתים "רק" דרש ממנה לעסות את גופו או להירדם לצידו. עוד טענה המתלוננת, כי מספר חודשים עובר להגשת התלונה רמזה לאמה, במעורפל, על מעשים אלה. לדבריה, האם ערכה בירור קצר ובלתי ממצה עם המערער, אשר הגיב באומרו "מה אני עושה מזה סיפור אם הוא נגע בי פה או ליטף אותי שם" (שם). בהמשך הגיבה גם האם לדברים בביטול - "זה אינסטינקט של רגע את צריכה להבין את אבא" (שם).

           המתלוננת שללה את האפשרות כי רקמה עלילה כוזבת נגד המערער. היא טענה, כי העובדה שבני המשפחה הכחישו פה אחד את גרסתה, נבעה מתלותם במערער וחששם ממנו, וכי היא ידעה מראש שכך יקרה, הואיל ובעבר כאשר איימה להתלונן "הם אמרו לי שכל המשפחה תהיה נגדי" (עמ' 3 לת/2). המתלוננת הביעה אכזבה מכך שאמה לא עמדה לצדה, והוסיפה והסבירה זאת בפחדה של האם "לאבד את הבית והביטחון" (עמ' 4 לת/1). לדבריה, אימה אמרה לה "אם לא אבא אנחנו שום דבר. הוא מחזק אותנו, מסבסד אותנו... ובלעדיו אנחנו אבודים" (שם). המתלוננת אישרה, כי עדויותיהם של בני המשפחה אודות התנהגות פרועה שאפיינה אותה - לרבות הפגנת אלימות במהלך מריבות ביניהם והנפתו של סכין לעבר אחיה - היו נכונות. ועוד הדגישה, כי לא חשה רצויה על-ידי בני משפחתה, שהקשר מהם נותק מאז הגשת התלונה, וכי האדם הקרוב לה ביותר, בפניו התוודתה על שחוותה, היה בן זוגה.

           אחת הסוגיות אשר עוררה קושי עסקה ביומנים אותם כתבה המתלוננת לאורך השנים, ובהם - כך טענה - תארה את התנהגותו האלימה של המערער. יומנים אלה נעלמו ולא הוגשו כראיה, אולם אזכור לקיומם נמצא ביומן אחר שכתבה המתלוננת ביום שבת, כ"ב בחשון התשס"ה (6.11.2004), סמוך להגשת התלונה. ביומן אחרון זה כתבה המתלוננת על תקיפתה האלימה בידי המערער ביום האתמול, ועל התנהגותו של המערער לאורך השנים. הסיבה להיעלמותם של היומנים הישנים נותרה עלומה - בחקירתה במשטרה רמזה כי יתכן שידו של המערער בדבר, שכן הוא ידע על קיומם ואף קרא בהם, והדגישה כי לעולם לא הייתה זורקת אותם (עמ' 2 לת/2; עמ' 7 לת/1). לעומת זאת, בעדותה העלתה את האפשרות כי היא עצמה זרקה את היומנים (עמ' 36 לפרוטוקול). גם ביומנה האחרון רשמה המתלוננת כי היא זו שזרקה את היומנים הישנים ("היום הם [היומנים] בפח כי זרקתי אותם התביישתי ופחדתי שיקחו אותו לכלא אם יגלו אותם" עמ/ 5 לת/3).

5.        מטעם התביעה העידה גם יועצת בית-הספר. היא מסרה כי המתלוננת הגיעה אליה ביום ראשון, כ"ג בחשון התשס"ה (7.11.2004), כשהיא מפוחדת ובוכיה, הקריאה בפניה את היומן שכתבה יום קודם לכן, וגוללה את קורותיה. העדה הוסיפה, כי בין הכיתות ז' לט' נחשבה המתלוננת לתלמידה "עייפה, מנותקת, לא מרוכזת" (עמ' 3 לת/5), נתונה למצבי רוח ולהתפרצויות אלימות, ואילו מאז כיתה י' התנהגותה התמתנה והישגיה הלימודיים השתפרו. עוד ציינה היועצת, כי במהלך כיתה ט', ערכה אצל המתלוננת ביקור בית לאחר שנעדרה מבית-הספר במשך מספר ימים, והתעורר חשד כי דבר מה אינו כשורה. לדבריה, בהגיעה לבית מצאה את המתלוננת שרועה על הספה כשהיא חיוורת וחלשה. לשאלת היועצת - אם הסיבה להיעדרותה מבית-הספר היא מחלה - השיבה המתלוננת בשלילה והסבירה כי היא עייפה וחלשה וכי אמה שוהה מעבר לים.

6.        עד תביעה נוסף היה בן זוגה של המתלוננת. השניים החלו את מערכת יחסיהם כאשר היתה המתלוננת בכיתה י"א, ונותרו יחד חרף האיבה שהפגינו כלפיו הוריה. לדבריו, כבר בתחילת הקשר הבחין כי דבר מה אינו כשורה אצל המתלוננת, ועם הזמן היא הסכימה לחשוף בפניו את צפונות ליבה. הגם שהמתלוננת לא ציינה דבר זה בחקירתה, הוסיף העד וציין, כי היא סיפרה על אירוע שבו המערער "ליקק את איבר מינה בלשונו" (עמ' 2 לת/6).

7.        את עמדתה שמנגד ביססה ההגנה על גרסאותיהם של יתר בני המשפחה. ראש וראשון להם היה המערער, אשר כפר בכל המיוחס לו. באשר לאירוע יום השישי טען, כי נזף במתלוננת על התנהגותה כלפי אחיה ותו לא. הוא אישר את הטענה כי הוציא את אחיה של המתלוננת מהחדר וביקש מהם לסגור אחריהם את הדלת, אולם לדבריו גם אז לא פגע בה, אלא רק אמר לה "תהיי בן אדם נורמלי למה צריך את הריבים האלה כל הזמן" (עמ' 3 לת/9). הוא הודה, כי במהלך אותו אירוע לפת את ידה של המתלוננת והושיבה בכח, אך ציין כי עשה זאת לאחר שניסתה לתקוף את אמה, בשל הערה ביקורתית שהשמיעה על בן זוגה.  באשר לעבירות האלימות הנוספות שיוחסו לו הוסיף המערער, כי מעולם לא הכה איש מבני הבית, אולם לגבי המתלוננת התוודה כי "אולי כמה פעמים נתתי לה פליק" (עמ' 131 לפרוטוקול). לגבי עבירות המין העיד, כי רעייתו כלל לא עבדה במשמרות לילה בשנים שלגביהן העידה המתלוננת, ומכאן המסקנה כי אין זו אלא בדיה. לדבריו, את המתלוננת אפיינו בעיות התנהגות קשות - לרבות היעדרויות מבית-הספר, התקפי אלימות וגניבת כסף - החל מגיל 15, אז גילתה כי הוא אינו אביה הביולוגי. הדרדרות נוספת בהתנהגותה חלה בעקבות יחסיה עם בן זוגה, שלא נשא חן בעיני המערער כלל וכלל. המערער הוסיף וציין, כי עובר לתלונתה איימה שאם יוסיף להתערב במערכת היחסים שלה תביא לכליאתו, וכי לא התייחס לדבריה ברצינות מאחר שעל דרך הכלל "היו לה כל מיני אגדות וסיפורים" (עמ' 121 לפרוטוקול).

8.        יתר בני המשפחה תמכו בגרסתו של המערער בפה מלא, וכולם הדגישו את בעיות ההתנהגות הקשות שאפיינו את המתלוננת. אמה של המתלוננת הדגישה את מרכזיותו של המערער במרקם החיים המשפחתי, באומרה "אם אתם תכניסו אותו לכלא כל העולם יתמוטט לי, היה לי הכל, הוא בשבילי הכל, הוא יודע גם עברית, תמיד עזר לי בכל" (עמ' 5 לנ/6). אחיה של המתלוננת העיד כי היחידה שנתקפה בפרצי זעם ואלימות הייתה היא עצמה, וכן סיפר כי שנתו קלה, ועל כן, לגישתו, לא יתכן שהמערער קרא למתלוננת למיטתו בלילות מבלי שהבחין בכך.

הכרעת הדין

9.        דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי (השופטת ו' מרוז, אליה הצטרפה השופטת ר' יפה כץ) קבעה כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו כלפי המתלוננת. הכרעה זו נסמכה, בראש ובראשונה, על האמון שנתנו שופטות הרוב בעדותה של המתלוננת, אשר להשקפתן הייתה ברורה ועקבית, נטולת סתירות משמעותיות, עשויה מקשה אחת ועלתה בקנה אחד עם השכל הישר וניסיון החיים. לשיטתן, לא היה בעדות זו כדי להאדיר את חומרת מעשיו של המערער או להציג את המתלוננת כקורבן יחיד במערכה, ואף לא היה בה כדי להציג אותה כנערה כנועה, חלשה או צייתנית. מהימנותה של המתלוננת נלמדה אף מהאכזבה שהביעה כאשר גילתה כי כל בני משפחתה יצאו נגדה, מהסבריה מדוע הפנו לה עורף ומכך שעל אף זאת לא נטרה להם טינה. עוד הוסיפו השופטות, כי עובדת כבישתה של העדות לא פגמה במהימנות המתלוננת, באשר נמצאו לכך הסברים המניחים את הדעת.

           חיזוק לגרסתה של המתלוננת נמצא בהתאמה שהתגלתה בין המועדים בהם טענה כי חוותה התעללות מינית לבין המועדים שבהם, בהתאם לראיות שהוצגו, שהתה אמה מחוץ לבית. חיזוק נוסף נמצא ביומן שכתבה המתלוננת טרם הגשת התלונה, אשר נכתב ברצף, באופן המלמד על מצבה הנפשי הנסער, ושהכיל פרטים, אשר להשקפתן של שופטות קמא, קשה להעלות על הדעת כי בדתה אותם מלבה. עוד נמצאו חיזוקים לגרסת המתלוננת בעדותו של בן זוגה, שהצטיירה בעיני בית-המשפט כעקבית וכנה, וכן בעדותה של יועצת בית-הספר, אשר שפכה אור על מצבה העגום של המתלוננת בתקופה בה בוצעו, לטענתה, המעשים המיניים. חיזוק נוסף נמצא בשיחה מוקלטת שניהלה המתלוננת עם אמה לאחר הגשת התלונה, שבה, בניגוד למצופה, נמנעה האם מלהטיח בה כי היא משקרת ואף ניסתה לשכנעה לוותר על התלונה.

           בד בבד, קבעו שופטות הרוב כי עדויותיהם של המערער ושאר בני המשפחה היו מגמתיות ובלתי ראויות לאמון, וכי ניכר היה שעשו יד אחת במטרה להכפיש את המתלוננת ואת בן זוגה ולהציגם באור שלילי. אף על פי כן - ולאור הכחשתם הגורפת כי נהג בהם ביד קשה - קבעו השופטות כי אין להרשיע את המערער בעבירות אלימות כלפי רעייתו וילדיו.

טענות הצדדים שבערעור