ביה"ד ת"א - כתובה מרובה איזון משאבים מזונות ילדים

הנדון: אין לחייב כתובה מוגזמת מטעם אומדנא ואסמכתא ויש לחייב סכום נמוך יותר מדין פיצוי

ענינו של פסק דין זה - עניין הכתובה, איזון משאבים בין הצדדים ומזונות ילדים.

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך ד' תמוז התשס"ד (23.6.2004), ולהם שלשה ילדים משותפים: [מ'] (בגיר), [א'] בת 17 , ו[ש'] בת 13.

בתאריך 16.6.22 תבעה האישה גירושין, ובין השאר כרכה את עניין הכתובה ומזונות הילדים. בתאריך 5.2.23 תבעה האישה את עניני הרכוש.

הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך 10.7.22.

סכום תוספת הכתובה שנכתב בשטר הכתובה הינו – שמונה מאות חמישים ותשע אלף ש"ח. סכום זה היה נראה לנו משונה, ובנוסף כמובן סכום מוגזם ומופרך. ניסינו לברר אצל הצדדים מה משמעות הסכום, ולא ידעו לומר. ביה"ד הבין בסופו של דבר שמדובר בסכום שהוא הגימטריא של שמות הצדדים. [ש'] – 375. ושם האישה – [ע'] – 484. סכ"ה = 859, והכפילו את הגימטריא באלף, כך שסכום הכתובה עלה ל 859,000 ש"ח. יש להניח שהבעל לא מתמצא בגימטריות, וכי הסכום נקבע ע"י הרב מסדר הקידושין כסכום סגולי, דבר המעצים את אי גמירות הדעת של המתחייב.

עניין תוספת כתובה מוגזמת, נובע מחמת חוסר גמירות דעת של המתחייב, ואומדן דעת במתנה שאין כאן גמירות דעת (וכפי שיובהר להלן). בפרט אלה שאינם שומרי תו"מ, סבורים שהסכום אותו הם כותבים בתוספת הכתובה, הינו "תו מחיר" - "מחירה של הכלה", כאשר הנוכחים בחופה, לשמע הסכום הגבוה, מוחאים כפיים ומשמיעים קולות שמחה, וכל המרבה הרי זה משובח. אך אין בזה משום גמירות דעת להתחייב בסכום זה במקרה של גירושין.

נציין לעניין אומדן הדעת גם את הסכם הממון שחתמו הצדדים בסמוך למועד הנישואין, ולפיו הבעל מודה שכל הזכויות שיש לאישה בדירה ברחוב י', הינם לאישה בלבד, ויהיה כנכס שאין לאזנו. (עניין הסכם הממון יובהר עוד להלן). לאמור – הבעל סילק עצמו מזכויות שיש לאישה בדירה. וכי יעלה על דעתך, שאדם כזה שבשנת 2004 (ואף היום) ללא רכוש, יתחייב בסכום בסדר גודל כזה. מדובר בסכום שהוא כיום שני שליש מכל הסכום שצבר במהלך שנות הנישואין בקרנות הפנסיה. סכום מופרך, וודאי לא היה בדעתו להתחייב בסכום שכזה, כשבמועד הנישואין לא קיבל דבר מהאישה, ולא היו לו סכומים מעין אלה, אף לא בדמיון.

א. תוספת כתובה – מתנה

איתא בכתובות נד,א לעניין אלמנה שבאה לגבות כתובתה, דשמין בגדים שעליה לדעת רב, ושמואל ס"ל דאין שמין, ונפסקה הלכה כרב דשמין, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. והיינו שכל מה שנתן לה בגדים, רק למציאות שהיא תחתיו, ולא שתצא ותטול. וזו אומדנא במתנה, דאף שחייב בכסותה, אין הכוונה שנותן לה הבגדים אלא שיהיה לה מה ללבוש, ומה שיכולה ליטול הבגדים הוא בטענה שהבגדים ניתנו לה, ועל זה ס"ל לרב שעל דעת למישקל ומיפק לא אקני לה.

ועיין ברע"א בחידושיו לכתובות נד,א, דבגדים אלו אינם שלה רק להתקשט לפניו, אולם אינם ברשותה למכור או לכלות, ואינה אלא כשואל, ששאולים לה הבגדים להשתמש בהם. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה, אבל אין הגוף שלה רק הפירות, עיי"ש. ואומדנא זו היא דוקא בבגדים שעשה לה הבעל, וכמש"כ ההפלאה בכתובות שם, דבגדים שעשו לה היתומים מכח חיובם בכסותה, כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת, לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו.

בתוס' יבמות סה,ב (ד"ה כי הא, וכן הוא ברא"ש שם ה"כ) הביא מחלוקת ר"ח ור"ת באלו שכופין להוציא מחמתו, אם יש לה תוספת כתובה.

דעת ר"ח דכל אלו שכופין מחמתה, "דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה". והביא ראיה מריש אע"פ, מהא דתנאי כתובה ככתובה, נפקא מינה למורדת כו', ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה. ואף דבשהה י' שנים ולא ילדה גם כופין, ומ"מ יש לה תוספת כתובה, ואמאי לא קאמר בריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה גם בשהה י' שנים ולא ילדה, י"ל דלא מחמתה כופין, אלא בי"ד כופין אותו משום פריה ורביה. והחילוק בין כתובה לתוספת כתובה, דכתובה חיוב שחייבוהו חכמים, משא"כ תוספת שהיא מתנה שנתן מדעתו ומרצונו, אמרינן בה אומדנא.

ודעת ר"ת דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה, וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה, אף שיש להם תוספת, משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם, וע"כ אין לה כתובה.

והרי"ף ביבמות שם (כא,א בעמוה"ר), הביא דעת ר"ח בשם יש מי שאומר, ללא חולק, וז"ל:

"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה [...] וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא".

ומבואר דדעת הרי"ף דלכהפ"ח מספיקא לא מפקינן תוספת כתובה בבאה מחמת טענה, דהמחייב צריך ראיה ברורה. והרא"ש שם ביבמות ו,כ, הביא את דעת ר"ח ואת ר"ת החולק, והסיק: "ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים". וכן פסק בתשובותיו כלל מג,ד לעניין באה מחמת טענה, ושם מבואר דהוא מחמת הספק, דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת.