ביה"ד לעבודה קיבל ערעור משפחתו של חולה איידס שנפטר על החלטת הביטוח הלאומי במסגרתה נדחתה בקשתם לקבלת קיצבה שנפסקה למנוח

1. אלמוני ז"ל (להלן: "המנוח") הוכר ביום 8.3.1993 כזכאי לפיצוי לפי סעיף 2 לחוק לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס), התשנ"ג- 1992 (להלן: "החוק"). בנוסף לפיצוי חד פעמי, השתלמה למנוח, בהתאם לחוק, קצבה חודשית. משנודע למשיב כי המנוח נפטר, ולאחר שווידא זאת, הפסיק את תשלום הקצבה (להלן: "הקצבה").

2.   המערערים, פנו למשיב בבקשה להמשיך לשלם להם את הקצבה כשאיריו של המנוח, לאחר פטירתו, בהתאם לאמור בסעיף  7(א) לחוק ולפיו:

"בנוסף לאמור בסעיף 6 תשלם המדינה לחולה, ולאחר פטירתו - לשאיריו, קצבה חודשית בשיעורים, לפי כללים, תנאים ומבחנים ולתקופה שיקבע השר בתקנות...". סעיף 3 לתקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (קצבה חודשית), התשנ"ג-1993 (להן: "התקנות לקצבה חודשית") דן ב"שיעור הקצבה לשאירים".

3.         המשיב דחה את בקשת המערערים במכתבים מיום 15.8.2012 ומיום 18.10.2012. טענת המשיב היתה כי בהתאם לסעיף 8א לחוק, תשלומים לפי החוק, "ישולמו למי שהוא תושב ישראל לעניין חוק הביטוח הלאומי וכל עוד הוא תושב כאמור" (להלן: "דרישת התושבות בישראל"). לטענת המשיב, כיוון שהמערערים אינם תושבי ישראל, הם אינם זכאים לקצבה. בכתב ההגנה הוסיף המשיב וטען כי תנאי לזכאות השאירים לתשלום הקצבה הינו אף "ישיבה פיזית מוכחת במדינת ישראל", כאמור בסעיף 4(ה) לתקנות לקצבה חודשית ולפיה, "זכאי לקצבה לפי תקנה 3, שיצא את ישראל לתקופה העולה על 6 חודשים רצופים, לא יהיה זכאי לקצבה בעד התקופה ששהה מחוץ לישראל לאחר תום ששת החודשים האמורים". לטענתו, המערערים, כמי שאינם תושבי ישראל, אינם עומדים אף בתנאי זה. 

4.         יצוין כבר עתה, כי סעיף 8א הנזכר לעיל, הוסף לחוק במסגרת תיקון שתחילתו ביום 24.3.1994. החוק בנוסחו טרם התיקון ובמועד שבו הוכרה זכאות המנוח לפיצוי לפי החוק ובמועד שבו החלה להשתלם לו הקצבה החודשית - לא כלל את דרישת התושבות בישראל. מכל מקום, הוראה זו לא הוחלה על המנוח, שכאמור המשיך לקבל את הקצבה החודשית גם לאחר תיקון החוק.

עוד נציין, כי התקנות לקצבה חודשית אשר פורסמו ביום 6.7.1993 מכוחן החלה להשתלם למנוח הקצבה החודשית, כללו הוראה בנוסח סעיף 4(ה) הנזכר לעיל (המתייחסת לקצבה חודשית לשאירים, בלבד).

5.         גדר המחלוקת בין הצדדים, הנה, אם כן: האם בנסיבות אלו, תנאי לזכאות שאיריו של המנוח לקבלת הקצבה, הינו היותם "תושבי ישראל" וכן ישיבה פיזית בישראל, לצורך המשך תשלום הקצבה החודשית.

6.         בהעדר מחלוקות עובדתיות, נקבע על בסיס הסכמת הצדדים, כי פסק הדין יינתן על יסוד טיעוניהם והחומר המצוי בתיק (ראו דיון מיום 8.7.2014 והחלטה ממועד זה).

העובדות הנתונות לפנינו: 

7.         המנוח נשא בגופו את נגיף האיידס, החל משנת 1983 לערך, עקב עירוי דם שקיבל בבית החולים רמב"ם כטיפול במחלת ההמופיליה. המנוח הגיש תביעה למשרד הבריאות לפיצוי לפי החוק, ביום 8.3.1993. ועדת המומחים של משרד הבריאות אשר הוקמה על פי החוק, קבעה קיומו של קשר סיבתי בין קבלת עירוי הדם ובין נשיאת הנגיף וכן כי התקיימו התנאים לקבלת פיצוי לפי הוראות החוק.

(ראו: תביעת המנוח למשרד הבריאות מיום 8.3.1993, חוות דעת ד"ר א. מרטינוביץ', אשר היה מנהל המרכז הארצי להמופליה בבי"ח שיבא תל השומר והחלטת ועדת המומחים מיום 4.5.1993. המסמכים צורפו לכתב ההגנה).