ביה"ד הארצי לעבודה- אב"ד הש' בדימוס עמירם רבינוביץ- מעסיק ישלם לעובד ששולמה לו משכורת על בסיס גלובלי, שכר עבור שעות נוספות, פדיון חופשה ותשלומים לקרן פנסיה

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ' ונציגי הציבור מר יוסף לוי וגב' ורד דשא; תע"א 3252-09), שבו חוייבה המשיבה (להלן - החברה) לשלם למערער פיצוי בגין פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשות פנסיה והפרשות לקרן השתלמות, בקיזוז פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. 

מסגרת הדיון

2. אלה עובדות המסגרת כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי: המשיבה חברה העוסקת בהובלות. המערער פנסיונר של הצבא, אשר הוכר כנכה של משרד הביטחון ומקבל ממנו פנסיה וגמלת נכות. המערער עבד בשירות החברה כנהג של משאית הובלה גדולה ("פול-טריילר") מיום 3.9.07 ועד ליום 30.7.09 (23 חודשים). בין הצדדים לא נכרת חוזה עבודה בכתב. המשאית עליה עבד המערער עמדה לרשותו גם מעבר לשעות עבודתו. המערער עבד במתכונת לא קבועה ובשעות משתנות. שכרו של המערער שולם על בסיס חודשי גלובאלי.
3. לבית הדין האזורי הוגש כתב תביעה בו עתר המערער לחייב את החברה בתשלום עבור עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת,  פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, קרן השתלמות, דמי אש"ל, ביגוד, דמי גמולים ותוספת מקצועית. סכום התובענה הועמד על 230,460 ₪.

המערער טען כי הוא פוטר על ידי מנהלו הישיר, מר משה מנחם, בחוסר תום לב ושלא כדין וללא קיום שימוע, וכי הוא עבד כל יום בין 12 ל- 14 שעות מבלי שקיבל כל תשלום בגין שעות נוספות. עוד טען המערער כי בהתאם לצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה (להלן – צו ההרחבה), החברה הייתה צריכה להפריש לו כספים לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, לשלם לו תוספת מקצועית בסך 250 ₪ לכל חודש, וכן לשלם לו עבור אש"ל.

4. החברה הגישה כתב הגנה בו טענה כי המערער לא עבד שעות נוספות אלא עבד מספר שעות מצומצם במשך 4-5 ימים בשבוע; לא ניתן היה לפקח על שעות העבודה של המערער ולפיכך הוא נכנס בגדרי החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה); המערער הוא זה שהתפטר, ללא הודעה מוקדמת, כאשר ניסיונות החברה להניא אותו מכך לא צלחו, ועל כן הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת. בנוסף, נטען כי צו ההרחבה אינו חל על החברה, וכי לא ניתן ללמוד ממנו על הזכויות להן טוען המערער; המערער נעדר ימים רבים במהלך תקופת עבודתו, והחברה זכאית לזקוף ימים אלה, שתמורתם קיבל שכר מלא, על חשבון ימי החופשה של המערער.

עוד טענה החברה כי הזכות לאש"ל הינה זכות נלווית שאינה בת תביעה; סופק למערער אוכל בזמן עבודתו; לא ניתן להפריש עבור המערער לפנסיה מכיוון שהוא פנסיונר; המערער הוא זה שביקש כי החברה לא תפריש לו לפנסיה; שכר המערער, אשר היה גבוה מזה שנקבע בצו ההרחבה, כלל ממילא את כל התוספות, ביניהן ההפרשות לקרן השתלמות.

בנוסף, החברה טענה טענות קיזוז. האחת בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות – בסך של 4,064 ₪; השנייה בגין נזק אותו הותיר המערער במשאית עליה נהג – סך של 10,000 ₪.

5. מטעם המערער נחקרו המערער ואשתו. מטעם החברה נחקרו מר משה מנחם, מבעלי החברה ומנהלו הישיר של המערער בתקופת עבודתו בחברה, וכן מר חדד שמעון, קצין בטיחות בתעבורה המספק שירותים לחברה.

פסיקת בית הדין האזורי

6. להלן עיקרי פסיקתו של בית הדין האזורי:

א. צו ההרחבה (בענף ההובלה) - נקבע כי צו ההרחבה חל על מערכת היחסים שבין המערער והחברה.

ב.   שכר קובע ותלושי השכר – נקבע כי גרסת המערער, לפיה משכורתו עמדה על  6,500 ₪, כאשר 4,500 ₪ שולמו בהמחאה ועוד 2,000 ₪ ניתנו במזומן, אינה אמינה וזאת במיוחד נוכח העובדה כי המערער העלה גרסה זו בשלב מאוחר של התביעה. עוד נקבע כי המערער הוכיח שלא ניתנו לו תלושי שכר, ולכן המערער לא יכול היה לדעת, האם הרישום בתלוש השכר משקף את ששולם לו בפועל, ועל כן אין להחיל בענייננו את החזקה כי תלוש השכר משקף את  התשלומים בפועל.

בית הדין האזורי בחן את המרכיבים השונים בתלושי השכר, וקבע כי רכיב הנסיעות, הבונוס וההבראה שנרשמו בהם הם פיקטיביים. בית הדין חישב וקבע כי שכרו של המערער נע בין 4,300 ₪ ל- 4,400 ₪, והעמיד את שכרו הקובע של המערער על השכר הממוצע של 4,350 ₪ (להלן - השכר הקובע).

ג.   נסיבות הפסקת העבודה - בית הדין קבע כי המערער לא הצליח להוכיח כי פוטר. זאת, הן כיוון שהמערער הציג גרסאות שונות בנוגע לפיטורים והן כיוון שגרסתו לא הייתה משכנעת ולא סיפקה הסבר מניח את הדעת. משכך, נקבע כי המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים, חלף דמי הודעה מוקדמת ופיצוי עבור פיטורים שלא כדין.

ד.   גמול שעות נוספות - נקבע כי המערער נמנה עם סוג העובדים שתנאי עבודתם אינם מאפשרים למעסיק פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם, ולכן חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על המערער. בית הדין האזורי ציין, מעבר לנדרש, כי בחן האם המערער הוכיח שעבד שעות נוספות, וקבע כי ביחס לתקופה שלפני תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – תיקון 24), המערער לא הצליח להוכיח שהייתה לו מתכונת עבודה קבועה. ביחס לתקופה שלאחר תיקון 24, קבע בית הדין כי אין להעדר ההוכחה של מתכונת קבועה משמעות נוכח קביעתו שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על המערער.

ה. פדיון חופשה שנתית - ביחס לגובה הפדיון, נקבע כי צו ההרחבה קבע 150% מהשכר המשולב, וכי הסדר זה נועד לנהגים שמשכורתם מורכבת מפרמיות. בית הדין קבע כי אמנם שכר המערער לא הורכב מפרמיות, אך כיוון שהמערער לא קיבל שכר העולה באופן משמעותי על זה המופיע בטבלאות השכר הנמצאות בצו ההרחבה, יש לחשב את שווי יום החופשה לפי 150% מהשכר הקובע. בהתאם לצו ההרחבה, נקבע שמגיעים למערער 12 ימי חופשה עבור השנה הראשונה ו- 11 ימים עבור השנה השנייה. בית הדין התבסס על תלושי השכר, מהם עלה כי שולם למערער סכום של  5,240 ₪ עבור 21  ימי חופשה, ועל כן נקבע כי על החברה לשלם למערער יתרת פדיון חופשה שנתית בסך של 1,581.57 ₪.