ביה"ד ב"ש - אישור הסכם גירושין בו נקבע חיוב מזונות שיוויוני

הנדון בפנינו

הצדדים הציגו בפני הסכם גירושין. לצדדים ששה קטינים, הצעירה שבהם כבת שלש.

הסכם הגירושין כלל סעיף לפיו לא הוטל חיוב מזונות על האב, וכל אחד מההורים יישא במזונות הילדים בעת שהותם אצלו. משנשאלו ההורים לפשר סעיף זה בהסכם, אמרו כי כיון שזמני השהות שווים אין סיבה להטיל חיוב מזונות על האב. הצדדים לא התייחסו לגובה הכנסתם, ועיקר דבריהם הם שכך נכון וראוי שבמשמורת משותפת יכלכל כל הורה את ילדיו בזמני השהות שלו.

לא טובת הילדים היא העומדת לנגד ההורים, אלא עקרון על שנראה להם ערכי וצודק והוא חלוקה שווה של הנטל. אין זו הפעם הראשונה שבית הדין מתבקש לאשר הסכם כזה, ולכן יש להידרש לשאלה העקרונית האם נכון לתת תוקף של פסק דין להסכם כזה.

נקדים ונאמר כי בית הדין הנותן תוקף של פסק דין להסכם איננו פסיבי. משמעות מתן התוקף היא חליטה של הסכמותיהם והפיכתם לפסק דין שאינו ניתן לערעור. ביטול ההסכם נעשה רק לעתים רחוקות מאוד כידוע, יעויין בפסק דין בית הדין הגדול תיק 1304990/1 ותיק 1221150/1.

עוד יש לציין כי יסודו של מתן התוקף הוא בחוקי מדינת ישראל ובמנהג המדינה, עי' בדברי הרה"ג בנימין בארי שליט"א בפס"ד מבית הדין הגדול תיק 812582/1. ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ג חו"מ סימן ה אות כ).

אם כן, יש לדון האם נכון הוא שבית הדין ייתן תוקף של פסק דין להסכם מעין זה?

נקדים כאן בקצרה את יסודות החיוב במזונות.

היסוד הראשון הוא שאין להטיל חיוב מזונות על אב אם לא יישאר לו כדי מחייתו. ביארנו עניין זה בשו"ת שחר אורך (ח"ג סימן יח אות יב), שם כתבנו כי האב קודם לבניו, ולכן אם יש לאב די מזונותיו בלבד לא יהיה ניתן לכופו לזון בניו ובנותיו, ולעולם יש להותיר לו די צרכו למזונותיו ומדורו, ועל גבי זה לחייבו למזונות בניו. כל דברינו כאן הם אם לאב יש די מחייתו וניתן לחייבו במזונות ילדיו.

היסוד השני הוא כי חיוב המזונות מוטל על האב ולא על האם. דין זה אינו מילתא בלא טעמא, אלא מבטא עיקרון שלא חייבו חכמים את האם בחיובים ממוניים או מעשיים כלפי בניה ובנותיה.

מן הדין, החיוב הוא רק בקטני קטנים. תקנת הרבנות הראשית עניינה הוא להעלות את גיל החיוב למעלה מגיל שש פרט למקרים מסוימים שאפשר שאינם כלולים בתקנה. מכח תקנה זו מחויב האב בלבד גם באינו אמיד. בארנו עניין זה בשו"ת שחר אורך (ח"ב סימן כ).

עד לשנת תשע"ז (17') הטילו בתי המשפט חיוב מזונות על האב גם על תקופת הזמן בה הם שוהים אצלו. בע"מ 919/17 שניתן בשנת תשע"ז שינה את הפסיקה בתנועת מטוטלת, וכעת בתי המשפט פוסקים מזונות שוויוניים. פסיקות בית המשפט שתיהן תמוהות וסותרות את דין תורה. לפי דין תורה אין כל ספק שהאב מחויב להעביר לידי האם את סכום צרכי הילדים בתקופה שהם אצלה בלבד. ביארנו עניין זה בשו"ת שחר אורך (ח"ב סימן כא), ושם כתבנו בזו הלשון:

"כשתמצא לומר, אמש חייבו בתי המשפט את האבות בדמי מזונות גבוהים, ודוקא מכח הפרשנות שאפשרה זאת גדל הנטל על האבות מנשוא. לעומת זאת, בית הדין שלא עלה על דעתו לחייב את האב גם על התקופה בה שוהים ילדיו אצלו, חייב בדמי מזונות נמוכים יותר. והנה אותם דמי מזונות עצמם שחויבו על ידי בית הדין אמש ונתפסו כנמוכים, הפכו להיות היום גבוהים כתוצאה מנפלאות הפרשנות.

נאמר כבר כעת. אמש כשחייב בית הדין מזונות שנתפסו כנמוכים, היה הדבר משום נאמנותו לדין תורה, ולא משום יחסו העוין לנשים, ממש כפי שכיום אין הוא עוין לגברים אלא עוסק במלאכתו בלא משוא פנים. אין אנו מוחמאים מכך שהאם בחרה לתבוע את מזונות הילדים בבית הדין, ממש כפי שבעבר לא ערב לנו שהאבות בחרו לעשות כן."

לאור זאת, הסכם גירושין בו בגלל זמני שהות שווים לא מוטל כל חיוב על האב בעת שהות הילדים עם האם סותר את דין תורה. בית הדין אינו מתערב בשיקול דעתם של ההורים, אולם כאשר מתבקש הוא לתת תוקף של פסק דין – משמעות הדבר היא לתקף באופן שלא ניתן לערעור, וכמעט בלתי ניתן לשינוי סעיף הסותר את הדין. האם רשאי בית הדין לעשות כך?

מצבים שונים שהובאו בדברי הפוסקים בהם קבלה עליה האם לזון את ילדיה במקום האב

בפתחי תשובה (אה"ע סימן יג ס"ק יז) הביא דברי תשובת גליא מסכת שדן בעניין דומה, וז"ל:

"ועי' עוד בתשובת גליא מסכת סי' ט"ו שהאריך ג"כ בדין גרושה ומסיק שם דבזמנינו שאין מגרשין אלא מרצונה ואז עושין גמר וקובעין על מי יהיה חל חיוב טיפול הולד הנה אם נקבע החיוב על האשה פשיטא דכאלמנה נידונית ואין שום צד היתר במה שהיא גרושה אא"כ נקבע החיוב על הבעל שקיבל עליו בפי' כל עסק טיפול של הולד."