ביבס נ' מושב שילת ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. התובעת, ילידת 1942, טוענת כי ביום 26.11.04, בעת ששהתה בשטח תחנת תדלוק שהופעלה על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), המבוטח בביטוח אחריות אצל הנתבעת 2, החליקה ונפגעה בגבה. הנתבעים הכחישו את הארוע ואת חבותם. בתיק נשמעו ראיות. נדון תחילה בשאלת האחריות ונבחן את נסיבות הארוע.

בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי היא נפגעה "עת שהתה בזמן התדלוק בתחנת הדלק מחוץ למכונית והחליקה על המשטח בקרבת עמדות מילוי הדלק, אשר היה אותה העת רטוב כתוצאה מכתמים שומניים על הרצפה ו/או מים שפוכים חומר בעל מרקם שמנוני וחלק". צויין כי "עובדי התחנה אשר נכחו במקום וצפו במתרחש סייעו לה להתרומם".

העדות היחידה מטעם התובעת היא עדותה עצמה. בתצהירה ציינה כך: "התאונה התרחשה כאשר הגעתי ברכבי יחד עם בעלי רפאל לתחנת הדלק, על מנת לתדלק את הרכב שלנו. ביום בו קרתה התאונה היה מבצע בתחנת הדלק במסגרתו כל מי שתדלק בתחנה קיבל עיתון יומי. בעלי תדלק את הרכב ואני יצאתי מהרכב לכוון העמדה בה חילקו את העיתונים במסגרת המבצע. בעודי צועדת למקום ממנו הייתי צריכה לאסוף את העיתון החלקתי לפתע על הרצפה, אשר הייתה מלוכלכת בחומר שמנוני וחלקלק. כתוצאה החלקתי ונפגעתי בעכוז ובגב. מיד לאחר מכן חשתי כאב חזקים ולא הייתי מסוגלת לקום בכוחות עצמי. שני עובדים של תחנת הדלק שראו את מה שקרה, סייעו לי לקום והובילו אותי אל הרכב ותוך כדי שהם מובילים אותי לרכב הם שוחחו בינם לבין עצמם ואמרו כי זהו המקרה השני באותו היום בו מחליק אדם בתחנה. מיד לאחר מכן נסענו אני ובעלי אל קופ"ח חולים ונבדקתי ע"י ד"ר נינה חסין אשר הפנתה אותי בדחיפות לחדר המיון בבית החולים הדסה בירושלים" (כל שיבושי הכתיב והלשון הם במקור, א.ל.). לתצהיר התובעת צורפה הפנייה מאותו היום מקופת החולים לחדר המיון, שם נרשם: "לדבריה התחלקה בשמן בתחנת דלק". בתעודת חדר המיון מאותו היום נרשם: "אחרי נפילה לא.... (מילה לא ברורה, א.ל.) וחבלה על גב תחתון".

בחקירתה ציינה התובעת כי אינה זוכרת אם יום הארוע היה יום גשום, "יכול להיות שכן". לגבי נסיבות הארוע ציינה כך: "הגענו לתדלק, אמרתי לבעלי בינתיים שתתדלק אני אלך לקחת עיתון, כי נותנים שם עיתון. עשיתי שתיים שלוש פסיעות ומצאתי את עצמי על הרצפה. בד"כ נותנים פתק כזה, הולכים לקחת את העיתון וזה היה נוהג, וחוזרים לרכב". היא אישרה כי זו לא הייתה הפעם הראשונה בה תדלקה בתחנה זו. הארוע ארע בשעות הבוקר. היא לא מיהרה ורק פסעה שתיים – שלוש פסיעות. עמדת העיתונים מצויה במרחק של כ 4-5 מטרים מהרכב: "יש דלת ויש שם מתקן, עומד שם מישהו אתה נותן לו את הפתק והוא נותן לך את העיתון... העיתונים מונחים ויש פס של המעבר, אתה לוקח את העיתון, עשיתי 3-4 פסיעות ומצאתי את עצמי מחליקה כמו בסקי, ממש על כל הגב". היא ציינה כי מסקנתה כי נפלה על שמן נובעת מכך ש"הגעתי למרפאה שמו לי את הנייר על השולחן. כשנשכבתי על המיטה עם הנייר וקמתי הנייר היה ספוג בשמן". עוד ציינה כי שמעה "ממישהי מהתחנה" כי מדובר היה במקרה שני באותו היום. מי שעזר לה לקום היו "הצעירונת הזו, זו כנראה הייתה חיילת משוחררת (עבודה מועדפת) כנראה. היא באה ועזרה לי והצטרפה אליה עוד מישהי לרכב ומשם הלכתי לקופ"ח...עזרו לי שתי הצעירות האלה להיכנס לאוטו, עזרו לי להרים את הרגליים". לפני שנפלה לא ראתה שמן: "אם הייתי רואה שמן ואני רואה שזה מחליק ומסוכן לא הייתי דורכת". לאחר שנפלה היא לא ראתה גם כן שמן, אך לפי הלכלוך על גבי הנייר עליו שכבה במרפאה היא מסיקה כי מדובר היה בשמן: "הרופאה אמרה לי איפה היית? זה היה כתם שמן גדול, כל הנייר היה ספוג בשמן, באזור גדול. ואז לא יכולתי לעלות לבד למיטה והרופאה עזרה לי...באותו רגע שנפלתי לא ראיתי שמן ולא ראיתי מים, הלכתי 3-4 צעדים והחלקתי". בהמשך חקירתה שינתה גרסתה והסבירה כי נפלה לאחר שאספה את העיתון ובדרכה חזרה אל הרכב עם העיתון, בניגוד למה שציינה בתצהירה ובראשית חקירתה, כי נפלה בדרכה מהרכב לקחת את העיתון ולפני שאספה אותו. בעלה לא ראה את נפילתה: "הוא לא ראה בכלל. הוא היה מתדלק בצד השני בכלל". היא לא דיווחה על הארוע לגורם כלשהו בתחנה, לא מילאה דו"ח פציעה ולא התלוננה. היא אישרה כי, למעשה, מעולם לא התלוננה בפני נציג מוסמך בתחנה על כך שנפלה עקב כתם שמן: "הבנתי שיש שם עובדים שהם מדווחים. לא פניתי אליהם לדווח, הייתי בקופ"ח ובבית חולים, לא היה לי זמן לדווח". היא נשאלה מדוע בעלה לא הובא להעיד והשיבה: "הוא לא ראה, הביאו אותי לרכב, עזרו לי לעלות. ברשימת העובדים יש עובדים שבטוח יזכרו את המקרה. אני מסבירה לך שהייתי מטושטשת לגמרי, כל הגוף כאב לי...לא פניתי לנתבעים ישירות. הייתי עסוקה בטיפולים רפואיים. גם כשאמרתי בתחנה שהחלקתי הוא אמר אני לא יודע, הוא הכחיש לגמרי, בתחנה אמרו זה לא יכול להיות, אני לא מכירה אותם בפנים. כל העובדים ראו, מה להגיד להם שנפלתי? הם ראו. אחד מבעלי התחנה שאמרתי לו שנפלתי והוא הכחיש...יכול להיות שטעיתי שלא פניתי אל התחנה".

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את הארוע. עוד ציינו כי גם אם נפגעה התובעת כטענתה, הרי זאת לא בשל מפגע אלא "אך ורק בגין מי הגשמים אשר ירדו באותו יום שבו קרתה התאונה, ואשר שטפו את המשטח". מטעם הנתבעות העיד מר משה איטח, מנהל הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים וגם בעת מתן עדותו. הוא ציין בתצהירו כי "התובעת הגיעה לתחנת הדלק ביום 3.5.05 ובזמן שבעלה תדלק את הרכב, רצה לכוון עמדת חלוקת העיתונים על מנת לקחת עיתון שחולק חינם כחלק ממבצע, ואז נפלה כתוצאה מחוסר זהירותה. לאחר נפילתה, ניגשתי אליה והצעתי את עזרתי. היא אמרה שהיא בסדר ולא קרה לה כלום. קמה לבד, לקחה עיתון ונסעה. יודגש כי התחנה הייתה נקייה ויבשה ונפילתה של התובעת ארעה אך ורק כתוצאה מריצתה המהירה ולא כתוצאה ממפגע כלשהו, שכן לא היה כזה".

בחקירתו התברר כי מר איטח התייחס בתצהירו לארוע נפילה אחר שארע בתחנה, ביום 3.5.05, ולא לארוע כלשהו בו מעורבת התובעת, הארוע נשוא התובענה. הוא העיד כי אינו מכיר את התובעת. גם התובעת, בעדותה, ציינה כי אינה מכירה את מר איטח, שישב באולם בית המשפט. מר איטח ציין כי "זכור לי שהייתה תאונה בתחנה שגב' רצה לקנות עיתון ומעדה. אני ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם הכל בסדר" אך אין מדובר בתובעת: "אני יכול להגיד באופן מלא את התובעת לא ראיתי מימי חיי...אני הייתי בטוח שמדובר בגברת בארוע אחר...הגב' הזאת לא פנתה אלי מעולם. הגב' שמעדה עם העיתון נפלה ועזרנו לה לקום ומאז לא שמענו ממנה, זה היה ביום שישי, אני חשבתי שזה היה המקרה...לא הוגשה תביעה על המקרה. אני הנחתי שמדובר באותו מקרה...אני בטוח שלא מדובר באותה גב'. אני זוכר שהגב' שנפלה הייתה גבוהה יותר וצעירה יותר מהגב' שנמצאת באולם ביהמ"ש". לעניין הטענה כי היה שמן בתחנה ציין: "שמן לא יכול להיות להיות שהיה כי התחנה מנוקת, אבל בתחנת דלק אפשר למעוד בלי כל קשר לשמן. בשעות הבוקר אני אמור להיות נוכח. אלי אף אחד לא פנה". ביום הארוע לגביו התייחס, במאי 2005, ירד גשם. הוא אישר כי אין בתחנה שלטים המזהירים מפני החלקה.

מר איטח חתם גם על תצהיר תשובות לשאלון מטעם הנתבעות. בתצהיר זה ציין כי קיימים נהלי ניקיון ואחזקה בתחנה, כי יש עובד ניקיון במשרה מלאה בתחנה וכי כל הזמן התחנה נקייה ומסודרת: "כל היום מנקים את התחנה ואין כתמים של שמן או דלק בתחנה". התברר כי גם בתצהיר התשובות לשאלון התייחס מר איטח לתאונה אחרת, בה נפלה אישה לאחר ש"רצה לכוון עמדת חלוקת העיתונים" ומר איטח עצמו עזר לה לקום, ולא לארוע בו הייתה מעורבת התובעת.

התובעת בסיכומיה טוענת כי יש לקבל גרסתה לגבי הארוע, על פיה החליקה על משטח בקרבת עמדות מילוי הדלק, שהיה רטוב כתוצאה מכתמי שמן או חומר מחליק אחר. נטען כי גרסתה זו ניתנה מיד לאחר הארוע כאשר הגיעה לקופת החולים. נטען כי סתירות שהתגלו בגרסה יש להבין לאור כך שחלפו מספר שנים מיום התאונה ועד יום שמיעת הראיות. נטען כי הנתבעים הודו בכתב ההגנה כי רצפת תחנת הדלק הייתה רטובה וחלקה ממי גשמים. נטען כי עדות מר איטח התבררה כעדות שקר, כאשר הוא לא היה מודע לתוכן תצהיריו שנערכו על ידי ב"כ הנתבעים והוא עצמו ציין כי הוטעה. נטען כי הנתבעים הסתירו את זהות עובדי התחנה שהיו נוכחים בעת הארוע נשוא התובענה למרות שלא היה קושי לאתרם ולהעידם וכן לא העידו חוקר שברר את נסיבות התאונה ואשר לבטח גבה עדויות מעובדי התחנה. נטען כי למרות שעדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, הרי שהיא נתמכת בראיות חיצוניות: הרשומה הרפואית בקופת החולים, הימנעות הנתבעים מלהעיד עדים רלוונטיים וכן עדות השקר של מר איטח. לכך יש להוסיף את הודאת הנתבעים בכתב ההגנה כי שטח התחנה היה שטוף מי גשמים. נטען כי הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכך שתחנת הדלק אותה הפעיל הייתה בלתי תקינה ובלתי בטיחותית ובכך שלא הזהיר את ציבור המתדלקים מפני רצפה חלקה של התחנה אשר היוותה סכנה. נטען כי הנתבע לא נקט אמצעי זהירות כדי למנוע הארוע, ובהם התקנת מערכת ניקוז שהייתה מונעת היקוות מים על גבי רצפת התחנה, התקנת רצפה מונעת החלקה, הצבת שלטי אזהרה מפני סכנת החלקה או מניעת יציאה של באי התחנה מרכבם.

הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי התובעת לא נפגעה בנסיבות המתוארות על ידה. נטען כי התובעת לא הביאה עדים אשר יאמתו את תלונותיה ואת אופן פגיעתה ולא דיווחה לאיש מהגורמים הרלוונטיים אצל הנתבעים על כך שנפגעה. כל תביעתה מתבססת על עדותה היחידה, ללא כל חיזוק או סיוע ממקור חיצוני. התובעת אף נמנעה מלהעיד את בעלה, שהיה עמה בעת הארוע. גם בעדותה היחידה של התובעת נמצאו סתירות: בתצהירה נאמר כי נפלה לפני שהספיקה ליטול את העיתון, במרחק שתיים – שלוש פסיעות מהרכב. בחקירתה הציגה גרסה אחרת, על פיה נפלה לאחר שצעדה מספר פסיעות, זאת לאחר שכבר נטלה את העיתון והייתה בדרכה אל הרכב. נטען כי בהתאם לעדות מר איטח, אשר שהה בתחנה בכל יום באותה התקופה, לא היה כלל ארוע בו נפלה התובעת, הארוע לא דווח לו והוא ראה את התובעת לראשונה רק במועד שמיעת הראיות בתיק. נטען כי לא הוכח קיומו של מפגע כלשהו בתחנה, בעטיו נפלה התובעת. יתכן והתובעת נפלה בשל מי הגשמים שהיו במקום, כפי שהיו בכל שטח אחר, ואין לראות בכך מפגע אלא נפילה עקב הליכה מהירה ולא זהירה על גבי רצפה רטובה. התובעת עצמה אינה בטוחה שהחליקה על שמן, היא לא ראתה שמן על הרצפה והניחה שהיה שמן רק כאשר ראתה לכלוך על בגדיה.

לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח כי נפגעה עקב מפגע כלשהו בתחנת הדלק וכי פגיעתה נגרמה עקב הפרת חובת זהירות כלשהי מצד הנתבע.

אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של הנתבע, כמחזיק ומפעיל תחנת דלק, לתובעת, כמבקרת בתחנה. חובה זו כוללת גם את החובה לדאוג לבטיחות ותקינות משטחי ההליכה והדריכה בתחנה ולהסרת מפגעים. אני מקבלת את הטענה כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית למנוע סיכון של החלקה מחומר שמנוני בשטח התחנה וכי קיומו של חומר כזה הוא סיכון בלתי סביר לגביו יש חובה לנקוט אמצעי זהירות. עם זאת, לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי חובה זו הופרה.

אני מוכנה לקבל את גרסתה הבסיסית של התובעת כי אכן נפלה באותו היום בשטח תחנת הדלק. גרסה זו נתמכת ברשומות הרפואיות מאותו היום ואיני מוצאת לנכון לפקפק באמיתותה. עם זאת, עצם הנפילה, כעובדה יחידה, אינה מלמדת על מפגע כלשהו ועל התרשלות הנתבע. יש לזכור כי דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. העובדה שפלוני החליק או נפל, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על אחריות מחזיק המקרקעין בהם נפל, אפילו אם מדובר בנפילה בתחנת דלק, מקום בו אכן נעשה שימוש בדלקים ושמנים. לא קיימת במשפטנו חזקה על פיה קמה אחריות של תחנת דלק לפצות כל אדם שנופל או מחליק בשטח התחנה. גם לגבי תחנת דלק יחול הכלל הרגיל: "מי שהולך בדרך ...עשוי לעיתים למעוד או להחליק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). נפילה יכולה לנבוע ממספר גורמים, לא רק עקב קיום חומר שמנוני על גבי משטח התחנה. אדם יכול למעוד ולהחליק, בין היתר, בשל גורם אנושי כמו חוסר שווי משקל רגעי או חוסר תשומת לב למדרך הרגל, הליכה מהירה ללא תשומת לב מספקת, וגם, למשל, עקב לכלוך או חומר חלק שדבק בסוליית הנעל (חומר שיכול היה לדבוק בכל מקום, לאו דווקא בתחנה) או סוליית נעל חלקה לכשעצמה. ייתכן ובאותו היום אכן היה יום גשום, כטענת הנתבעים, והתובעת החליקה עקב כך, או עקב הליכה מהירה בגשם, ללא קשר למפגע כלשהו בתחנה. ייתכן והתובעת החליקה בעת יציאתה מהרכב או בעת כניסתה, נפילה הקשורה לאבדן שווי משקל עקב יציאה או כניסה מהרכב. יוזכר כי הוצגו שתי גרסאות מטעם התובעת לעניין נסיבות נפילתה. האחת – כי נפלה לאחר שיצאה מהרכב והספיקה לצעוד צעדים בודדים, השנייה – כי נפלה דווקא בדרכה חזרה אל הרכב עם העיתון. הסתירה בין הגרסאות, במיוחד כאשר מדובר בעדות היחידה שניתנה בתיק, פוגמת במשקלה ובמהימנותה של העדות, אף אם הסתירה מוסברת בשכחה עקב השנים שחלפו, שהרי אם התובעת אינה זוכרת היטב את פרטי הארוע, קשה לבסס ממצאים עובדתיים לגבי פרטי הארוע רק על בסיס עדותה. ניסיון החיים מלמד שקיימים מקרים רבים בהם אדם נופל או מועד, למרבה הצער, ללא קשר למפגע מסוים ולאשמו של גורם זה או אחר. לצורך קיומו של אשם מצד הנתבע, על התובעת להוכיח קיומו של מפגע, סיכון בלתי סביר שהתממש.

על התובעת היה להוכיח כי האפשרות המסתברת ביותר מכלל האפשרויות לנפילתה היא האפשרות כי היה מפגע בדמות חומר שמנוני ברצפת התחנה. התובעת לא עמדה בנטל זה. בעדות התובעת אין די כדי להוכיח מפגע. התובעת עצמה לא זיהתה מפגע כלשהו בשטח לא לפני הארוע ולא אחריו. תביעתה מסתמכת במלואה על עצם הנפילה וכן על כך שראתה כתמי שמן על הנייר עליו שכבה במרפאה. בכך אין די. תביעת התובעת מסתמכת אך ורק על עדותה היא, ללא כל סיוע ממקור עצמאי אחר. גם הרשומה הרפואית מקופת החולים, בה צוין כי נפלה על כתם שמן, אינה יכולה להיחשב ראיית סיוע שהרי מדובר בדברים שנאמרו מפי התובעת עצמה. גם כתם השמן על גבי הנייר – אינו ראיה חיצונית אלא דברים שספרה התובעת עצמה בחקירתה, ואף לא בתצהירה או בהזדמנות קודמת לכך. גם אי הבאת עדים נוספים על ידי הנתבעים, במיוחד כאשר לא הוכח ולא הוברר כי קיימים עדים פוטנציאלים כאלו, אלא להפך, כאשר מנהל התחנה הבהיר כי כלל לא ידע על האירוע וכי איש מהעובדים לא דיווח לו על הארוע, אינה יכולה להיחשב כראיית סיוע. גם הטענה כי לא הובא חוקר להעיד נטענה בעלמא, שהרי כלל לא הוברר כי נעשתה חקירה במקרה זה. מדובר בתביעה אשר כל כולה מתבססת על עדות יחידה של בעל דין. בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1954, מקום בו התביעה מבוססת על עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע של ראיות ממקור חיצוני על בית המשפט לנמק מדוע הוא מסתפק בעדות זו. לא מצאתי הנמקה ראויה אשר תצדיק במקרה זה הסתפקות בעדותה היחידה של התובעת ואיני סבורה כי ניתן לבסס ממצא עובדתי כי התובעת נפלה עקב מפגע בתחנה על בסיס עדותה היחידה.

מסקנתי זו מסתמכת גם על כך שהתובעת יכולה הייתה לנסות ולהציג ראיות נוספות שיסייעו לתביעתה ועל נימוקים נוספים שיש לזקוף לחובתה. ראשית, יש לתמוה מדוע לא הביאה התובעת לעדות את בעלה, שהיה במקום. התובעת השיבה בחקירתה כי הוא לא ראה את רגע נפילתה, אך, עדיין, יכול היה הוא לתמוך בגרסתה לעניין פרטים רבים נוספים: קיומם של כתמי שמן או לכלוך שומני אחר במקום, מצבה הכללי של התחנה באותו היום וניקיונה, מיקום הנפילה המדויק ומרחק הנפילה מהרכב. בעלה יכול היה להתייחס לטענה כי שתי עובדות במקום עזרו לתובעת להגיע ולהיכנס לרכב. הוא יכול היה להעיד מה שמע מיד לאחר הנפילה, הן מאשתו והן מאותן עובדות שהיו במקום ועזרו לה. הוא יכול היה להעיד על כך שעל בגדי התובעת היה שמן לאחר נפילתה, שהרי הוא זה שלווה אותה לקופת החולים. הוא יכול היה גם להעיד אם היה יום גשום באותו היום. אי הבאתו לעדות אינה ברורה וגם לא הוסברה כראוי, במיוחד כאשר התובעת לא הביאה עדים נוספים לתמיכה בטענותיה לגבי נסיבות הארוע. שנית, התובעת העידה כי הרופאה בקופת החולים ראתה כי בגדיה היו מלוכלכים בשמן – ניתן היה להביא הרופאה לעדות על מנת לתמוך בגרסת התובעת. לעניין זה יצוין, כי מעצם העובדה שבגדי התובעת היו מלוכלכים, גם אם אקבל עדות התובעת בעניין זה, קשה להסיק מסקנה ברורה וחד משמעית על קיומו של מפגע. ייתכן ואם מדובר היה ביום גשום הרי שנפילת התובעת על גבי משטח רטוב ובו בוץ או לכלוך אחר שאינו מהווה דווקא מפגע גרמו ללכלוך הבגדים. עם זאת, ייתכן ועדות הרופאה יכולה הייתה להועיל בנקודה זו. שלישית, לא ברור מדוע התובעת וגם לא בעלה לא פנו בתוך זמן סביר לאחר הארוע לנתבע לדווח ולהתלונן על הארוע, ובמסגרת זו גם לקבל פרטים לגבי העובדות שהיו במקום ואשר, כנטען, עזרו לתובעת להיכנס לרכב. התובעת אישרה כי מעולם לא פנתה בעצמה לנתבע. מכתב התביעה עולה כי רק לאחר כשנה ממועד הארוע פנה ב"כ התובעת לנתבע על מנת לקבל את פרטי מבטחתו. אם הייתה מתבצעת פנייה לנתבע בתוך זמן סביר מהארוע, הנתבע יכול היה לברר הפרטים, לזהות מי היו העובדים או העובדות במקום, לברר התלונה עם העובדים ולבדוק את פרטי הארוע הנטען. אי פנייה זו אינה ברורה במיוחד כאשר מדובר בתחנת דלק הסמוכה למקום מגורי התובעת, כאשר התובעת אישרה כי מדובר בתחנה אשר הייתה מוכרת לה ולבעלה והם נהגו לתדלק בה (יוער, כי כך גם עולה מתדפיס כרטיס האשראי של בעלה של התובעת, שצורף לכתב התביעה, ממנו עולה כי בעלה של התובעת נהג לתדלק באופן שגרתי בתחנה זו) כך שללא מאמץ מיוחד יכלו התובעת ובעלה לפנות לתחנה לאחר הארוע על מנת לדווח, להתלונן ולבקש פרטים על עדים לארוע.

כאמור, על התובעת היה להציג במסגרת ראיותיה דבר מה נוסף, ראיה נוספת ממקור חיצוני, על נסיבות נפילתה, ולהוכיח כי המסקנה המסתברת לנפילתה היא מפגע שהיה בתחנה. התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל זה והסתפקה בעדותה היחידה לה אין כל סיוע. בנסיבות אלו, אין בידי לקבוע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. דין התביעה להידחות וכך אני מורה. לאור מסקנתי זו, מתייתר הדיון בנושא הנזק.

בנסיבות העניין, כאשר הנתבעים הציגו תצהירים המתייחסים לארוע אחר וייתכן שבכך יכלו לגרום להטעיה מסוימת של התובעת במהלך ניהול התובענה, אני סבורה כי ראוי כי כל צד יישא בהוצאותיו ואיני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ט' חשון תשע"א, 17 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: