בי.ג'י (ישראל) טכנולוגיות בע"מ נ' א.ש. אילן - ספורט בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית ע"ס 7,540 ₪ שתחילתה בבקשת התובעת לביצוע התביעה כתביעה על סכום קצוב בתיק הוצל"פ 0167836120.

בהסכמת הצדדים וללא דיון בהתנגדות הנתבעים לביצוע התביעה בהוצל"פ, התקבלה ההתנגדות (בקשת הרשות להתגונן), והצדדים הוזמנו לדיון הוכחות בפניי ביום 14.3.13, כאשר לקראתו נדרשו, בהחלטתי מיום 6.12.12, להגיש גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית בהתאם להליכי סדר דין מהיר ועפ"י תקסד"א.

יצוין כי שני הצדדים גם יחד לא קיימו אחר הוראות החלטתי הנ"ל מיום 6.12.12, ובהחלטתי היזומה מיום 11.3.13 נדרשו הצדדים להסביר זאת וגם להתייחס לאפשרות חיובם בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בתגובה, הודיעו הנתבעים ביום 12.3.13 כי יש לראות בתצהיר אותו צירפו הנתבעים להתנגדות ובנספחי התצהיר משום גלוי מסמכים ומשום תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים, ואילו התובעת הודיעה ביום 12.3.13 כי בשוגג לא הוגש לתיק תצהיר העדות הראשית מטעמה מיום 10.2.13, שצורף להודעה הנ"ל מיום 12.3.13.

ביום 14.3.13 נערך בפניי דיון הוכחות. בדיון נחקר תחילה מר שלמה הורביץ, המצהיר מטעם התובעת, ולאחר מכן נחקר הנתבע על תצהירו. בתום הדיון ולבקשת הצדדים הוחלט על הגשת סיכומים בכתב. יצוין כי המצהיר בתצהיר הנוסף שצורף להתנגדות לא התייצב לדיון, ללא נטילת רשות.

שני הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לממצאי חקירות העדים מטעם הצדדים בדיון בפניי, מצאתי לדחות את התביעה.

אין מחלוקת, למעשה, בין הצדדים כי התובעת זכאית לקבל מהנתבעים את סכום הכסף הנתבע, וזאת בגין סחורה שסיפקה התובעת לנתבעים. המחלוקת היא בשאלה, האם הוכיחו הנתבעים את טענת הקיזוז אותה העלו כנגד התביעה, טענה לפיה התובעת חייבת לנתבעים חוב נגדי (שסכומו כסכום התביעה) שמקורו בנזק שנגרם לנתבעים משפיכת תוכן של חבית דבק שסיפקה התובעת לנתבעים, באמצעות חברת הובלה מטעם התובעת. אין חולק למעשה גם על האירוע המזיק, אלא אך על שיעור הנזק שנגרם באירוע. במחלוקת זו, מצאתי להעדיף את עמדת הנתבעים על פני זו של התובעת.

בראשית הדברים יצוין, כי מפליא שהתובעת מצאה שלא להפחית בפועל מסכום החוב הנתבע בכתב התביעה את הסך של 800 ₪ אותו מצאה התובעת לקזז מהחוב הרשום, לפנים משורת הדין לטענתה. הדבר לא הוסבר בכתב התביעה וגם לא בתצהיר התובעת ובסיכומיה. ככל שהדבר לא נובע מטעות מנסח כתב התביעה, הדבר מצביע על חוסר תום לב מצד התובעת ואף גובל בהטעיה, שכן משעה שהתובעת הייתה נכונה להכיר בקיזוז החוב הנגדי ואף מצאה להעריכו בסך של 800 ₪, מצופה היה מהתובעת להפחית חוב נגדי זה מהחוב הנתבע, דבר שלא נעשה בפועל. בהקשר זה יצוין כי במכתב ההתראה הסטטוטורי שצורף לכתב התביעה כן הופחת החוב הנגדי הנ"ל.

אין בידי לקבל את כל טענותיה הפורמאליות של התובעת באשר לעצם זכותם של הנתבעים לבצע קיזוז של הנזק שנגרם באירוע המזיק הנ"ל. ראשית, בעצם כך שהתובעת הכירה (מסיבותיה), בטרם הגשת התביעה, בפועל וסופית, בזכות הקיזוז של הנתבעים, סבורני שאין להתיר לתובעת להתנכר לזכות זאת במסגרת ההליך המשפטי. הדבר מהווה חוסר תום לב מצד התובעת, וגם מצביע על חוסר רצינות טענותיה כנגד הקיזוז, בשעה שהיא כבר הכירה בו בפועל ובאופן רשמי, גם אם לא הסכימה לשיעור החוב הנגדי; שנית, מצאתי להעדיף את נימוקי הנתבעים בסיכומים בנושא זה על פני אלו של התובעת. כך, למשל, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה החובות אינם הדדיים מאחר שהחוב הנגדי הוא לא של התובעת כי אם של חברת ההובלה, וזאת הן בשל כך שכאמור התובעת לקחה על עצמה לפצות את הנתבעים ובכך נטלה על עצמה את החוב והחבות והן בשל כך שנראה כי אכן מתקיימים יחסי שליחות בין התובעת לבין חברת ההובלות מטעמה, יחסים שבמסגרתם מוחיבת התובעת עפ"י דין לעמוד מאחורי מחדלי חברת ההובלה.

כאמור, נראה כי עיקר המחלוקת הוא בשאלת היקף הנזק שנגרם, ודומה כי אכן שני הצדדים כיוונו עיקר מאמציהם בדיון לכך. בסופו של יום שוכנעתי לקבל כמהימנה את עדות הנתבע, לפיה הנזק תוקן בפועל כפי הנטען על ידו, בעלות שנטענה, במועד שנטען וגם בנסיבות שנטענו (הלחץ שהופעל ע"י הפקח העירוני והמגעים שנוהלו בין הצדדים וגם מול חברת ההובלה להסדרה מוסכמת של הדברים). סבורני שהוכח ולמעשה לא שנוי במחלוקת כי הנזק אכן נגרם כנטען וע"י מחדל חברת ההובלה מטעם התובעת, ובנסיבות אלה היה ראוי שהתובעת תפעל להסדרת הדבר בהקדם (מדובר בחומר דביק שנשפך על מדרכה ציבורית בחזית בית מגורים), ע"י איש מקצוע מטעמה, ולא תנסה לגלגל את האחריות לפתחה של חברת ההובלה. התובעת ניסתה להתהדר בכך שהיא מקיימת מדיניות של ריצוי ושימור לקוחות (ולכן לדבריה הסכימה להכיר עקרונית בחובתה לשפות את הנתבעים בגין הטבת הנזק), אך לא כך נוהגת חברה שמדיניות זו היא נר לרגלה. שוכנעתי כי הנתבעים נאלצו במשך מס' חודשים לרדוף אחר מי מטעם התובעת וחברת ההובלה שיסדירו את הדברים, ומשאלו לא הסדירו הדרוש, נאלצו הנתבעים להסדיר זאת בעצמם, ועל כך אין לבוא אליהם בטענות.

הפקח העירוני שהגיש תצהיר מטעם הנתבעים לא התייצב לדיון ההוכחות, ללא נטילת רשות, ולכן אין להתחשב בתצהירו. אך גם בלא תצהירו מצאתי לקבל את עדות הנתבע כמהימנה בכל הנוגע לצורך בתיקון המפגע במדרכה הציבורית. הדברים מדברים, למעשה, בעד עצמם, ומצער שהתובעת ניהלה על כך הליך שלם.

באשר לטענת התובעת לפיה היה על הנתבעים לגרום להפעלת ביטוח האחריות של חברת ההובלה, הרי שלאו טענה היא. באותה מידה יכלה התובעת לגרום להפעלת ביטוח זה, ובשל יחסיה המיוחדים עם חברת ההובלה סביר שהדבר היה נעשה ביתר קלות, מהירות ושיתוף פעולה של כל הנוגעים בדבר. מכל מקום, טענה זו אין בכוחה לשלול מהנתבעת את זכות הקיזוז.

גם בטענות התובעת הנסמכות על לשון ההסכם (התנאים הכלליים) בין הצדדים אין ממש. ראשית וכאמור, התובעת כבר הכירה בחובתה, ואין לאפשר לה לסגת מכך, והדבר גם מצביע על חוסר רצינות טענותיה; ושנית, נראה כי יש ממש בטענת הנתבעים לפיה אין תחולה לסעיפי ההסכם אליהם מפנה התובעת, מאחר שסעיפים אלו עוסקים במצב שבו הלקוח אוסף בעצמו את הסחורה המסופקת ואילו במקרה שלנו הסחורה סופקה ע"י התובעת, באמצעות חברת ההובלה מטעמה. מכל מקום לתובעת חבות נזיקית גם לפי דיני השליחות, חבות עליה לא ניתן להתנות.

סיכום

התביעה נדחית.

תיק הוצל"פ מס' 0167836120 הנ"ל ייסגר.

נוכח מחדלם המשותף של שני הצדדים לקיים אחר הוראות החלטתי מיום 6.12.12, לא ייעשה צו להוצאות בפס"ד זה וכל צד יישא בהוצאותיו.

פסה"ד יישלח לב"כ שני הצדדים + ללשכת ההוצל"פ בת"א.