בטלות הצהרה על השעיית הממונה על שירותי הביטחון בעיריית נצרת עילית

השופטת נילי ארד

עניינו של ערעור זה בעתירתו של המערער לסעד הצהרתי על בטלות החלטת ראש עיריית נצרת לפיה הושעה מעבודתו בעירייה.

תמצית העובדות

1.            1.            החל משנת 1976 הועסק המערער בעיריית נצרת עילית, היא המשיבה (להלן: העירייה), בתפקיד הממונה על שירותי הבטחון. בשנתיים האחרונות לעבודתו ננקטו כלפיו הליכים שונים, שתחילתם בהוצאתו לחופשה וסופם - בפיטוריו מעבודתו בעירייה. על גלגוליהם של אלה נעמוד להלן, בפירוט הנדרש לענייננו.

2.            2.            ביום 1.4.2002 הורה ראש העירייה לאגף משאבי אנוש להפסיק את העסקת המערער בתפקידו ולמנות עובד אחר תחתיו. זאת, מתוך שייחס למערער כשל במילוי תפקידו ובתפקודו וליקויים בהתנהגותו במהלך השנים. בהתאם, הודע למערער ביום 11.4.02 על הוצאתו לחופשה החל מיום 16.4.02.

3.            3.            במהלך החודשים אפריל - יוני 2002 דנה ועדת כוח אדם של העירייה בעניינו של המערער, אשר אף השמיע טענותיו לפניה. לפי המלצת הוועדה, הוזמן המערער לשיחה אצל ראש העירייה בנוכחותה של היועצת המשפטית לעירייה (להלן: היועצת המשפטית). באותו מעמד, הבהיר ראש העירייה למערער דבר קיומם של ממצאים המצדיקים נקיטת הליך משמעתי נגדו. לחלופין, הוצע למערער לשקול פרישה מוקדמת.

משסרב המערער להצעת הפרישה, הגיש ראש העירייה ביום 16.7.02 קובלנה פלילית נגדו. בהתאם, ולפי תקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט - 1979 (להלן: תקנות המשמעת) הגישה היועצת המשפטית  כתב אישום נגד המערער לבית דין למשמעת בתאריך 21.7.02, אשר הובא לידיעת המערער למחרת היום בשדר פקסימיליה (להלן: ההליך המשמעתי).

4.            4.            בסמוך לאחר פתיחת ההליך המשמעתי נגדו, התייצב המערער ביום 29.7.02 בפני ועדת שימוע של העירייה, שעל חבריה נמנתה גם היועצת המשפטית והשמיע טענותיו כנגד הכוונה להשעותו מעבודתו והעילות לכך. בתום הליך השימוע, ולאחר עיון בתיקו האישי, החליט ראש העירייה על השעיית המערער מעבודתו החל מיום 5.8.2002 (להלן: החלטת ההשעיה). כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 22.10.2002, הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן במסגרת ההליך המשמעתי.

ההליך בבית הדין המשמעתי

5.            5.            בהחלטתו מיום 23.3.2003 קבע בית הדין המשמעתי, כי בכל הנוגע לטענות העירייה בדבר פגמים בתפקודו של המערער בשנת 1999 ובשנים שקדמו לה, חלף זמן מעבר למידה הראויה, של למעלה משנתיים ימים, מיום שהעירייה ידעה על המעשה הפסול לכאורה. על כן, התיישנו כלל ההליכים שהתנהלו נגד המערער בישיבות ועדות כוח-אדם בשנים 1999-2000 לרבות המלצות הוועדה בדבר סיום יחסי העבודה ומתן הזדמנות נוספת לשיפור תפקודו. אי לכך הורה בית הדין על מחיקת עבירות המשמעת שבסעיפים 3-11 לכתב האישום, בשל התיישנות וחוסר רלבנטיות.

בהחלטתו מיום 14.7.2004 חייב בית הדין את המערער "להשיב על האשמה המיוחסת לו בכתב האישום" בכל הנוגע לסעיפי האישום הנותרים. אולם, בפועל לא הסתיים הליך זה, משפוטר המערער מעבודתו בעירייה.

הבקשה לסעד זמני כנגד ההשעיה ומסכת ההליכים

6.      ביום 14.8.02 פנה המערער לבית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון, נציגי ציבור מר אלברט אטיאס ומר מוחמד גנאים; בשא 2294/02) בבקשה דחופה לצו מניעה זמני אשר "יאסור על הנתבעת להשעות את המבקש מעבודתו בעירייה ו/או להפסיק את עבודתו בכל דרך" ו"להמשיך ולהעסיק את המבקש בתפקידו, קצין בטחון ראשי, אותו הוא ממלא  מזה כ- 27 שנים, עד להכרעה בתיק העיקרי ו/או עד אשר יוכרע דינו של המבקש בהליכים המשמעתיים בבית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות". בנוסף עתר המערער לצו מניעה קבוע בתביעה העיקרית "המבטל את השעיית התובע ואוסר על הנתבעת להפסיק את עבודתו או להשעותו ומורה לה להמשיך להעסיקו". בכתב התביעה שהגיש, פירט המערער בהרחבה את השתלשלות ההליכים וביקש להצהיר כי החלטת ההשעיה התקבלה שלא כדין וכי על כן יש להשיבו לתפקיד שמילא (להלן: התובענה).

7.      בהחלטה מיום 26.9.02 התקבלה הבקשה לסעד זמני בחלקה בלבד, באופן שנקבע בה, כי דין החלטת ההשעיה להתבטל. עם זאת, לא נמנע מהעירייה לנקוט "בכל צעד חוקי" כלפי המערער.

בהחלטתו המפורטת, עמד בית הדין על הפגמים המהותיים שנפלו בהחלטת ההשעיה ועיקרם באלה: לפי גרסתו של המערער "...הוא הוזמן לשימוע ליום 29/7/02 כאשר ההזמנה לשימוע התקבלה אצלו ביום שישי 26/7/02". בנסיבות אלה לא ניתן למערער די זמן להיערך כראוי לשימוע בעניין השעייתו; זאת, למרות שלא הייתה כל דחיפות במועד ישיבת השימוע וניתן היה לדחותה, מאחר והמערער היה ממילא בחופשה ועובד אחר שימש כקצין בטחון; נמצא פסול בהרכב ועדת השימוע נוכח השתתפותה של היועצת המשפטית. זאת, הן מן הטעם שהייתה התובעת החתומה על כתב האישום בהליך המשמעתי, והן בשל כך "[ש]הייתה מעורבת בהליך השימוע ושאלה שאלות, שחלק מהן בא לבסס העובדות בכתב האישום" כפי שהוברר מפרוטוקול ועדת השימוע; הוסיף בית הדין וקבע, כי הטרוניות כלפי המערער "מצביעות לכאורה על אי התאמה לתפקיד" ולכן ניתן היה לסיים יחסי עובד ומעביד במסלול של אי - התאמה "אם כי לא ניתן לשלול לחלוטין את ההליך שננקט"; ועוד נקבע, כי בעניין הפקדת הנשק במשטרה אין לראות הפרה של הוראות הממונה. משכך, הגיע בית הדין האזורי ל"מסקנה לכאורה, שהיה מקום לפעול  במסלול של אי התאמה".

עם זאת, דחה בית הדין את עתירת המערער לסעד של החזרה לתפקיד, נוכח הזמן שחלף למן המועד בו הודע לו על העברתו מתפקיד הממונה על הביטחון בעירייה. על כן, ומחמת השיהוי בהגשת הבקשה הותיר בית הדין על כנה את החלטת ראש העירייה על הוצאת המערער לחופשה לתקופה מוגבלת בלבד:

  " ....למרות האמור לעיל אין מקום להנצחת המצב, לפיו, המבקש לא ימלא כל תפקיד ויחד עם זאת יקבל משכורת, וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית, מהטעם, הנוגע לעניינו של המבקש לזכותו לעבודה, וטעם נוסף שכספי צבור אינם הפקר.נ

לפיכך, הננו מותירים החלטת ראש העירייה מיום 11/4/02 על כנה,     (נספח 3 לתגובת המשיבה, שעניינה שחרור מתפקיד) למשך 90 יום מהיום, מועד זה יוארך בהסכמה או בהתאם להחלטת בית הדין, בהתאם לבקשה שתוגש ע"י אחד הצדדים" (להלן: ההחלטה בבקשה לסעד זמני) .

8.      כנגד החלטה זו הגישה העירייה בקשת רשות ערעור. במהלך הדיון בערעור (לאחר מתן רשות), ובהמלצתנו הגיעו הצדדים לכלל הסכמה זו: העירייה חזרה בה מן הערעור; הדיון בעניינו של המערער יתברר בבית הדין למשמעת בכל ההקדם; "עד לתום ההליכים בבית הדין למשמעת יישאר על כנו ההסדר הקבוע בהחלטת בית הדין האזורי מיום 26.9.02"; הצדדים יעשו כל הדרוש כדי לקדם את הדיון בבית הדין למשמעת. לבקשת הצדדים, ניתן תוקף של פסק דין להסכמתם זו (ע"ע  1441/02; להלן: פסק הדין לפשרה).