בטלות החלטה שניתנה כתוצאה של הונאת המשיב את בית הדין בנוגע לסמכותו; מי זקוק להסכים לסמכות בית הדין בענייני ירושות וצוואות?

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך כ"ב בטבת תש"ף (19.1.20), שלפיו ההסתלקות של המערערת ממחצית עיזבון אחותה (והקנאתו) לטובת אחיהן, המשיב, שרירה וקיימת. בית הדין הוסיף וכתב בהחלטתו שמאחר ששאר היורשים לא קבלו על עצמם את סמכות בית הדין, בית הדין יוכל להוציא את הצו לקיום הצוואה רק לאחר ששאר היורשים יקבלו את סמכות בית הדין.

מפסק הדין עולה שהסתלקותה של המערערת לטובת אחיה, המשיב, לחלוק את עיזבון המנוחה בחלקים שווים – בתוקפה המשפטי היא עומדת, בין שההליך יימשך בבית הדין (לאחר הענקת הסמכות משאר היורשים) ובין אם ההליך יתקיים לפני ערכאה שיפוטית אחרת, מאחר שלא נמצא פגם כלשהו בהקנאה עצמה.

המערערת, באמצעות בא כוחה, הציגה עילות ערעור רבות – הן בכתב הערעור והן בדבריה לפנינו – לביטולו של פסק הדין הנ"ל.

אולם לאור מסקנתנו שלהלן שיש לקבל את הערעור בשל העדר סמכות, ותוספת דברים אך למותר היא, נתמקד בטיעון מרכזי אחד (המסתעף לשניים) המוביל למסקנה זו ושלדעתנו יש לקבלו. לא ראינו לנכון להתייחס במסגרת זו לשלל הטיעונים האחרים שהעלה בא כוח המערערת (הנוגעים בעיקר להבנת המערערת את ההליך שעה שלא הייתה דוברת עברית).

לטענת המערערת, בשום שלב לא קנה בית הדין סמכות לדון בעיזבון המנוחה, לא בתיק הירושה ולא בתיק הצו לקיום הצוואה, וכאמור להלן:

בתיק הירושה מהנימוקים הבאים:

א.  התצהירים שצירף המשיב לבקשה חסרים את העובדה שישנם יורשים נוספים שאינם מופיעים בתצהיר.

ב.  קיומה של הצוואה שולל לחלוטין את האפשרות להוציא צו ירושה, ולכן התיק אמור להיסגר ולהתבטל מאליו, גם אם הייתה מוענקת בו סמכות לבית הדין על ידי הסכמת היורשים. יש לפתוח בהליך של הענקת סמכות כדי לדון בצוואה, שבמהותו הוא הליך שונה על אף שהוא מתייחס לאותו עיזבון של המנוחה.

ובתיק הצוואה מנימוק זה:

התיק נפתח לבקשת המשיב שאינו מוטב כלל בצוואה ולא לבקשת המערערת. המערערת לא העניקה סמכות בכתב לבית הדין לדון בצוואה (ואף לא בעל פה, לא היא ולא בתה ש'נכנסה בנעליה' לאחר פטירתה ובהתאם לצו ירושה).

רקע

נקדים את העובדות הבאות, שאין עליהן עוררין ושהן תמצית הרקע להכרעתנו:

א.         המנוחה, המורישה בצוואה המדוברת, היא [אלמונית] שלא נישאה ולא היו לה ילדים.

ב.         בצוואתה הורישה המנוחה את כל עיזבונה (הכולל דירת מגורים בארץ) לאחותה [פלונית] שלה בת אחת, [פלמונית], המופיעה עתה לפנינו כמערערת לאחר שאימה [פלונית] נפטרה ולאחר שהמציאה צו ירושה על שמה בנוגע לעיזבון אימה.

ההליך התחיל לפני בית הדין האזורי בהשתתפות [פלונית] עצמה, ולאחר מכן המשיכה בו בתה [פלמונית].

ג.         למנוחה היו כמה אחים ואחיות (שלהם יש צאצאים יורשים הלכתית וחוקית). אחד מהם הוא [פלוני], המשיב שלפנינו.

ד.         [אלמונית] נפטרה ביום כ' בתמוז תשע"ח (3.7.18). אחרי פטירתה הגיעה [פלונית] בלוויית בתה [פלמונית] 'לשבת שבעה' בארץ. ביום ב' באב תשע"ח (16.7.18) נפתח תיק ירושה בנוגע לעיזבון המנוחה – לבקשת המשיב, אחיה של המנוחה.

ה.         בבקשה להוצאת צו הירושה נכתב: