בטלוק(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

סגן הנשיא א' אברהם

העותר (יליד 1972) עושה מאסר ראשון בן 14 שנה לאחר שהורשע בהריגתו של חברו לדירה בהכאתו למוות יחד עם אדם אחר, כשהיה שיכור. נוסף על כך הורשע העותר בעבירות כגון החזקה ושימוש בסמים, שימוש ברכב בלא רשות ועוד.

משמלאו למאסרו שני שלישים ביקש העותר להשתחרר על תנאי, ובקשתו זו נדחתה בידי ועדת השחרורים. הועדה סברה, כי העותר איננו ראוי לשחרור, משום התנהגותו הקלוקלת במרבית שנותיו בכלא, התנהגות שהשתפרה רק בשנים האחרונות. נוסף על כך סברה הועדה, כי שחרורו עשוי לסכן את שלום הציבור, מסקנה אותה היא גזרה מתוך חומרת העבירה. סופו של יום יעצה הועדה לעותר להשלים את התהליך הטיפולי בו החל, על ידי נטילת חלק בהליך של שיקום קבוצתי, שאז תשוב הועדה ותדון בעניינו.

על החלטה זו מלין העותר, בעתירה שהניח לפנינו. הוא טוען, כי יש לראות את התנהגותו הטובה משך השנים האחרונות, בהן הוא מתפקד למופת, עבר גמילה מאלכוהול ושובץ לעבודה במפעל "טבע נאות", לשביעות רצון הממונים עליו. הוא יוצא לחופשות באופן סדיר, שאת תנאיהן לא הפר מעולם. במעשיו אלה הראה העותר את כוונותיו הכנות להשתקם. מכאן שפחתה מסוכנותו לעומת זו שאפיינה אותו בעבר, משמע בעת שעבר את העבירה שהביאה למאסרו. הוא קובל על כי הועדה העניקה משקל עודף לחומרת העבירה בה הורשע, אלא שזו נעברה, כאמור, לפני שנים רבות, ומאז חל בו שינוי משמעותי.

אשר לקביעת הועדה, כי עליו להשלים הליך של שיקום קבוצתי טוען העותר, כי בעבר הוא ניסה להתקבל לתכנית ונדחה, כיוון שלא נמצא מתאים, ולכן את לזקוף לחובתו את העובדה, שלא נטל חלק בתכנית טיפולית זו. הוא סבור, שתכנית רש"א שהוכנה עבורו מתמודדת היטב עם הצורך השיקומי, ויש בה כדי להוות תחליף ראוי לטיפול אליו הופנה על ידי הועדה.

לאחר עיון בעתירה ובתשובה שניתנה לה, שמיעת בעלי הדין על-פה, ועיון בחומר שבתיק הועדה, באנו לכלל דיעה, כי החלטת הועדה אינה סבירה, ולכן נבטל אותה ונורה על שחרורו של העותר בתנאים. אלה יהיו נימוקינו.

ראינו, כי הועדה מצאה את העותר כמי שאינו ראוי לשחרור, בשל התנהגות קלוקלת בין כתלי בית הכלא משך מרבית שנותיו שם. עם מסקנה זו איננו מסכימים. אכן, התנהגותו של אסיר צריכה שתיבחן לאורך כל תקופת שהייתו בבית הכלא, אלא שאין זה הכרח, כי התנהגות בלתי תקינה בחלק מן התקופה, גם חלק ניכר, תשלול הימנו את הזכות להשתחרר על תנאי. חשוב לראות את העובדה, כי בארבע השנים האחרונות השתנתה התנהגותו של העותר לבלי הכר, הוא עבר הליך גמילה, נטל חלק בתכניות טיפול, וחל בו שינוי, עליו מעידים גורמי הטיפול, הוא יוצא לחופשות באופן סדיר ואינו מפר את תנאיהן, ובכל אלה יש על מנת שיקיים אחר התנאי ההכרחי לשחרור, משמע התנהגות תקינה בעת מאסרו. נדגיש, כי מצב זה שונה מן המצב, בו התנהגותו של האסיר אינה תקינה לאורך זמן, ולקראת הדיון בועדת השחרורים הוא מיטיב את דרכיו, כמי שמבקש לרצות את הועדה, ולא משום שינוי שחל בתפיסותיו אודות דפוסי התנהגותו העברייניים. במצב עניינים שכזה לא נראה את האסיר כמי שראוי לשחרור. מצב זה שונה מן המקרה שלפנינו, בו חל שינוי משמעותי בהתנהגותו של העותר, שינוי בן כארבע שנים עתה, שלא בא על מנת לרצות את הועדה. על כן מצאנו, כאמור, כי העותר קיים אחר התנאי ההכרחי לשחרור, משמע ראוי לשחרור מוקדם בשל התנהגות תקינה בבית הכלא.

משעבר העותר את משוכת הסף, אנו באים לבחון האם יש לראותו מסוכן לשלום הציבור אם ישוחרר, כמצוות סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001.

ראינו, כי ועדת השחרורים גזרה את מסקנתה בדבר מסוכנותו של העותר מחומרת העבירה. ואמנם, לחומרת העבירה השלכה רבה, דרך כלל, על המסקנה אודות מסוכנותו של האסיר המבקש להשתחרר על תנאי. אלא שיסוד זה הוא אך יסוד אחד, גם אם חשוב, מתוך כלל היסודות שיש להביאם בחשבון השיקולים, בבואנו לגזור מסקנה אודות מסוכנותו של אסיר. במקרה שלפנינו יש לראות את העובדה, כי העבירה החמורה שביצע העותר נעברה לפני כעשור שנים, כאשר היה תחת השפעת אלכוהול. מאז, משמע במהלך מאסרו, הוא עבר שינוי בעל משמעות, כפי שמעידים גורמי הטיפול, ובתוך כך עבר בהצלחה טיפול גמילה מאלכוהול, שנראה כי היה גורם חשוב במעשה העבירה. מתוך עיון בתיק ועדת השחרורים למדנו, כי בשנת 2007 עבר העותר לכלא חרמון, שם עבר, כאמור, תהליך גמילה, כשגורמי הטיפול מציינים את התעקשותו לדבוק בתהליך חרף קשיים שחווה בדרך. אחר כך עבר העותר לאגף נ"ס, שם הוא שוהה עד היום. הוא עבר טיפול פרטני עם עו"ס האגף משך כחצי שנה, והתרשמותה ממנו ומן השינוי שחל בו היתה חיובית מאוד. הוא השתתף לאחרונה בפרויקט "שגרירים", בו אסירים מתנדבים לעבודות שונות בקהילה, כשהממונים עליו התרשמו מן המוטיביציה הגבוהה שלו לפעילות הקהילתית, כשהוא "נותן את כל כולו לאורך כל הפרויקט".

מכל הדברים הללו אנו מגיעים לכך, שמסוכנותו של העותר לציבור בעת הזו אינה כמסוכנותו לפני כעשר שנים, עד כי יש מקום לשחרורו על תנאי. עתה חל בעותר שינוי בעל משמעות, לאחר שעבר גמילה ונטל חלק בתהליך טיפולי, כשהכל שבעי רצון מן השינוי העמוק שחל בו.

רש"א הכינה עבור העותר תכנית שיקום, הכוללת שהיה בהוסטל משך כשנה, שלאחריה ישהה העותר תחת פיקוח של רש"א שנה אחת נוספת. גורמי הטיפול בבית הכלא סומכים ידיהם על שחרורו, בתכנית זו שהכינה רש"א.

בטרם חתימה נעיר הערה אודות הפנייתה של ועדת ה שחרורים את העותר להשלמת תהליך השיקום בקבוצה. ובכן כאמור, העותר נמצא בלתי מתאים, בשעתו, לקבוצת טיפול זו, ונראה כי העניין נזנח, גם בידי גורמי הטיפול. מתוך עיון בדבריהם של גורמי הטיפול ניתן ללמוד, כי תכנית השיקום שהכינה רש"א עבור העותר עשויה לספק המשך נאות לתהליך שיקומו, ובכך יש להסתפק.

סיכומם של דברים, אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורו של העותר, בתנאים אותם תקבע ועדת השחרורים. לשם כך הננו מורים על החזרת הדיון לועדת השחרורים, שתתכנס בעניינו של העותר בהקדם האפשרי, על מנת לקבוע, כאמור, את תנאי השחרור.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"א, 31 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

א' אברהם, שופט, ס. נשיא

[אב"ד]

סגן הנשיא, השופט תאופיק כתילי

אסתר הלמן, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: