בטוח לאומי-משרד ראשי נ' הפניקס הישראלי גבעתיים ואח'

פסק די ן

העובדות הנוגעות לתיק זה אינן שנויות במחלוקת והן תתוארנה להלן בקצרה; לעניין זה יצוין כי באי כוח הצדדים, שניהלו את הדיון ביעילות רבה, הסכימו שלא לחקור את המצהירים, ככל שהוגשו תצהירים ולקבל בהסכמה את המסמכים אשר הוגשו וגם המחלוקת המשפטית צומצמה בהרבה, כפי שיובהר בהמשך הדברים.

ביום 5.6.2003, ארעה תאונת דרכים בה נהרג המנוח יוסף פדלון שהיה אותה עת מועסק כנהג על ידי חברה בשם מ.ס פינוי אשפה בע"מ, שהייתה בבעלותו של מר מאיר זאבן הידוע גם כמאיר סבן [ להלן: "התאונה", "המנוח", "החברה" ו "סבן" בהתאמה ].

בעת התאונה נהג המנוח על משאית שהייתה רשומה ברישומי משרד התחבורה על שם סבן [ להלן: "המשאית" ]; המשאית נרכשה קודם לכן על ידי סבן מחברה אחרת, כאשר הביטוח נותר רשום על שם החברה המוכרת עד גמר התשלום על פי שיקים שמסרה המוכרת לחברת הביטוח וסבן התחייב להחזיר למוכרת את התשלום האמור.

בעת רכישת המשאית ניהל סבן את עסקיו באופן "פרטי", היינו שלא במסגרת חברה וכך גם העסיק סבן את המנוח בעסקו, עד אשר הוקמה החברה והמנוח החל להיות מועסק במסגרת החברה, קבל את משכורתו ממנה ובעת קרות התאונה היה מועסק, כאמור במסגרת החברה.

הואיל ויש משמעות לעניין המועדים, כפי שיובהר להלן יובאו אלה בסדר הכרונולוגי דלקמן:

1.1.03 – רכישת המשאית על ידי סבן.

9.3.03 – תחילת עבודתו של המנוח אצל סבן.

13.4.03 – הקמת החברה.

1.5.03 – תחילת העסקתו של המנוח על ידי החברה.

18.5.03 – רישום הבעלות במשאית על שם סבן.

5.6.03 – התאונה.

בעקבות ועקב התאונה, שילם וישלם התובע לשארי המנוח גמלאות בטוח לאומי [ להלן: "הגמלאות"] שאת החזרן הוא תובע מהנתבעות, המבטחות של המשאית בעת התאונה; לעניין זה נסמכת התביעה על ההסכם שבין המוסד לביטוח לאומי – התובע, לבין חברות הביטוח, לרבות הנתבעות, אשר עקרונותיו ותנאיו פורטו בפסקי דין רבים של ערכאות השיפוט השונות במדינה [ להלן: "ההסכם" ] ולרבות מסמך הבנות הקשורות בו החתום על ידי עו"ד נוביק, והוא מקובל על הכל כחלק מההסכם [ להלן: "מכתב נוביק"; מסמכים אלה צורפו כמוצגים גם בתיק זה ].

בהיותה התביעה מבוססת על ההסכם, אין התובע מבקש להחזיר לו את כלל הגמלאות להן הוא זכאי לכאורה על פי הדין, אלא את החלק המגיע לו מהן, שיעור של 55% בהיות המנוח נוהג במשאית בעת התאונה.

גדר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם ניתן לראות במשאית "רכב המעביד" שאז פטורות הנתבעות מהחזר הגמלאות ודין התביעה להדחות, כפי המפורט בסעיף 4.ג להסכם יחד עם האמור בפסקה ג' למכתב נוביק, אליה אחזור בהמשך הדברים.

גדר מחלוקת זו הוא בשתיים: האחת, האם לעניין היותו של רכב בגדרו של "רכב מעביד" חובה עליו להיות רשום על שם המעביד, או שגם אם אינו רשום על שמו של המעביד, אלא על שם אחר, יש לבחון את שאלת ה"בעלות הקניינית" להבדיל מזו "הרישומית" כך שגם אם אין הרכב רשום על שם המעביד, עשוי שיש לראותו כשייך לו; השנייה, בהנחה שקובעת לעניין זה "הבעלות הקניינית", האם הוכחה בעלות זו בנסיבות תובענה זו.

את השאלה הראשונה, העמידו באי כח הצדדים ב"צריך עיון" עד אשר יחליט בית המשפט העליון בסוגיה זו שהובאה בפניו, לאחר פסיקות רבות ולעיתים סותרות, של הערכאות הקודמות.

שאלה זו, גם היא כוללת שתי שאלות משנה: האחת, האם בעיקרון, ככלל, אין בעלות ברכב נקנית אלא לאחר רישומו על שם הרוכש ברישומי משרד הרישוי, משל היה המדובר בבעלות במקרקעין [ שגם בעניין זה כבר הוכנס בלבול לא מעט בפסיקה המכירה לאחרונה שוב, ב"בבעלות שביושר" ], או שרישום הבעלות אינו אלא "הצהרתי", היינו בעל תוקף ראייתי אך לא קונסטיטוטיבי; השנייה, תהיה התשובה אשר תהייה לעניין שאלת המשנה ה ראשונה, מה הייתה כוונת הצדדים בהסכם ?

בטרם ניתנה פסיקת בית המשפט העליון בעניין זה נתתי דעתי לנושא באופן מפורט בפסק דין שנכתב על ידי בתיק אז' (ת"א) 53337/07 המוסד לביטוח לאומי נ. מנורה – חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם באתר "נבו", שם כתבתי, בין היתר, את הדברים הבאים:

"...הפסיקה בעניין הדין אינה חד משמעית, ויאמר כי בכל הכבוד, לא ברור לי מדוע אין היא נוקטת עמדה חד משמעית באשר לערכו היוצר של הרישום אחת ולתמיד, כאשר השאלה "נגררת" בפסיקת בית המשפט העליון מאז שנת 1964 וראה ריכוז הפסיקה בעניין הנדון כפי המובא בפסק דינו של כב' השופט וינוגרד בבית משפט השלום בירושלים [ ת.א. 1646/05, המוסד לביטוח לאומי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' פורסם באתר "נבו" ] שעסק בעניין דומה לעניין הנדון כאן.