בחולדינה נ' פיצוצית פיצה סטור-305621245

פסק דין

1. התביעה נסבה על אירוע קשה שקרה לתובעת ביום 31.10.13 בשעת ערב.

התובעת הגיעה לחנות הפיצוצייה של הנתבעת, שם היא לקוחה קבועה, ומילאה טופס "צ'אנס". בעוד התובעת ממלאת את הטופס, ניגש אליה גבר זר, שיכור, ובעט בעיטה קשה בכלבה שהיה עמה.

כשפנתה אליו התובעת בשאלה לפשר הפגיעה, קילל אותה אותו אדם קללות נמרצות, ובהמשך החל להכות אותה מכות קשות ולהלום באגרופיו בראשה.

התובעת טוענת כי התקיפה היתה קשה מאד, כמעט עד אובדן הכרה, והיא חששה לחייה.

כל אותה עת עמדו במקום ארבעה גברים, שאחד מהם הוא עובד הנתבעת בשם רז. לא זו בלבד שהארבעה לא עשו דבר כדי למנוע את תקיפתה של התובעת או להפסיקה; אלא רז אף הטיח בתובעת: "את כלום בשבילי ואני לא חייב לך כלום".

אותו עובד של הנתבעת בשם רז לא טרח אפילו להזמין את המשטרה.

התובעת היא שהזעיקה את המשטרה, לאחר שהתאוששה מעט מהתקיפה. המשטרה הזמינה אמבולנס שפינה את התובעת לבית החולים לניאדו, שם עברה התובעת בדיקות, ובין היתר CT מוח, בשל החבלות בראשה. למחרת שוחררה התובעת מבית החולים במצב כללי טוב (מסמך בית החולים צורף לתביעה).

2.התובעת תבעה מהנתבעת, מעסיקתו של רז, פיצוי בסך 33,200 ₪ בגין הימנעותו המכוונת של רז מלסייע בידה כאשר הותקפה, דבר שהתובעת מתארת בכתב התביעה כ"גרוע ביותר", בשל ההשפלה ועוגמת הנפש הרבה שגרם לה.

התביעה לא נתמכה בטיעון משפטי כלשהו.

הנתבעת לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון, למרות שזומנה כדין.

3.אני סבורה כי התביעה, כפי שהוגשה, אינה מקימה עילת תביעה כנגד הנתבעת, ועל כן החלטתי למחוק אותה, חרף אי התייצבותה של הנתבעת לדיון.

להלן אבאר את טעמי.

4.בהעדר כתב הגנה, תמונת-העובדות שלפני היא רק על פי האמור בכתב התביעה.

ההיבטים המשפטיים, שיובאו בקצרה להלן, מבוססים איפוא על העובדות כפי שהובאו בכתב התביעה.

5.מצב הדברים שמתואר בתביעה מוסדר בחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח – 1998 (להלן: החוק), אשר מטיל חובה על כל אדם "להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, ואשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

בסעיף 1 (ב) לחוק נקבע כי די בהזעקת המשטרה, מגן דוד אדום או שירותי הכבאות; או אדם אחר שביכולתו לסייע לאדם שמצוי בסכנה; כדי לצאת ידי החובה האמורה.

אי הושטת עזרה כמתחייב על פי החוק מהווה עבירה שעונשה קנס (סעיף 4 לחוק); אך לא נקבע בחוק שהיא מהווה גם עוולה נזיקית (השוו למשל סעיפים 6 ו- 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965; סעיפים 4 ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981).

העובדות על פי כתב התביעה באות לכאורה בגדר העוולה של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אולם חסר היסוד של קשר סיבתי בין הפרת החובה החקוקה לבין הנזק שנגרם: על פי הגדרת העוולה האמורה נדרש כי הפרת החובה החקוקה "גרמה לאותו אדם נזק".. וגו'.

במקרה דנן, הנזק שנגרם לתובעת נגרם לה על ידי התוקף האלמוני (כפי שצויין, טופל הנזק סמוך לאחר האירוע בבית החולים).