בזק נ' מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1. תחילתו של המעשה בחדר-כושר על מכשיר האימונים, המשכוֹ על הפּנים, סופו בּפנים.

           ערעור על הכרעת הדין מיום 29.5.2017 ועל גזר הדין מיום 8.1.2018 שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 590-06-16 (השופט ד' פיש), במסגרתם הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירת איומים, ונדון לשנת מאסר ול-9 חודשי מאסר על-תנאי; כמו כן,חוייב המערער בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ₪.

עיקרי כתב האישום

2. ביום 19.5.2016, סמוך לשעה 21:00 התאמנו המערער (להלן: משה) והמתלונן בחדר הכושר בו הם מנויים. בשלב מסויים התפתחו חילופי דברים בין השניים, שהדרדרו לקללות הדדיות. משה איים על המתלונן, באומרו "אתה לא יודע מי אני, אני אראה לך מי אני", ודרש כי יתלווה אליו אל מחוץ לחדר הכושר. המתלונן מצדו סירב, והמשיך להתאמן. בשעה 21:25, בעוד המתלונן ממשיך להתאמן על אחד המכשירים, ניגש אליו משה, ובידו סכין מתקפלת; יחד עמו ניגשו אל המתלונן שלושה אנשים נוספים: שני בניו של משה, יוסי ואבי, ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה. הארבעה תקפו את המתלונן, והכוהו בכל חלקי גופו. בד בבד איימו הארבעה על המתלונן באומרם, "אתה לא יודע עם מי הסתבכת"; "אל תגיד למשטרה כלום". בהמשך ניסה אחד מבני החבורה להכות את המתלונן במשקולת, אולם מאבטח שהיה במקום ומתאמנים נוספים התערבו ומנעו ממנו ומיתר בני החבורה להמשיך ולתקוף את המתלונן. הארבעה אמרו לנוכחים במקום לא להתקשר למשטרה, ועזבו את חדר הכושר. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן חתכים ושברים בפניו, שבגינם אושפז למשך יממה. בעקבות האירוע הואשמו משה ובניו (בשני כתבי אישום נפרדים בהליך מאוחד) בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; להלן: חוק העונשין או החוק); החזקת סכין (לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין); איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין); וכמו כן בעבירה של הדחה בחקירה (לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין).

עיקרי הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי

3. בהכרעתו נדרש בית המשפט המחוזי בפירוט לראיות השונות שהובאו לשם הוכחת אשמתו של משה: סרטוני מצלמות האבטחה של מכון הכושר המתעדים את האירוע; עדויותיהם של המעורבים באירוע, ושל יתר הנוכחים במקום; וראיות בנוגע למצבו הרפואי של המתלונן. בית המשפט המחוזי מצא את גרסאותיהם של עדי התביעה מהימנות, וקבע כי הן עולות בקנה אחד עם מהלך העניינים כפי שתועד בסרטוני מצלמות האבטחה. מנגד מצא בית המשפט המחוזי את דברי עדויותיהם של משה ובניו בלתי-מהימנים, דחה את גרסתם, וקבע כי "דבריהם מנותקים לחלוטין מהמעשים שניתן לראות בסרטים ואינם מסבירים אותם, אלא מהווים נסיון לתרצם בלבד" (פסקה 55 להכרעת הדין). לצד זאת נקבע, כי "נותר ספק ביחס לעבירה של החזקת סכין [...] לא נצפה בסרט סכין ולא היתה מחלוקת שהמתלונן לא נפגע כתוצאה מכלי חד אלא כתוצאה ממכות בלבד" (פסקה 58 להכרעת הדין). אשר לעבירה של הדחה בחקירה נקבע, כי "לא הובאו ראיות מספיקות כדי לבססה", מה גם שהמדינה "לא התייחסה אליה בסיכומיה" (פסקה 59 להכרעת הדין). בסיכומם של דברים, הרשיע בית המשפט המחוזי את משה ובניו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובאיומים, אולם זיכה אותם מביצוע עבירות של החזקת סכין והדחה בחקירה.

4. בגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לייחס למשה את התפקיד הדומיננטי באירוע. ביוזמתו-שלו החל האירוע, כאשר "ברור מתוך הדברים שנקבעו בהכרעת הדין כי הבנים פעלו בעקבות אביהם. אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות בהיותם בוגרים אך יש בכל זאת מקום לאבחן בין מעשי האב לבין מעשי הבנים בשלב הענישה" (פסקה 35 לגזר הדין). על רקע האמור, בשים לב לערכים החברתיים שנפגעו מחמת ביצוע העבירה, לנסיבות הקשורות בביצועה (בכלל זה המניע לביצועה והנזק שנגרם כתוצאה ממנה) ולמדיניות הענישה הנהוגה, קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה נע בין 6 חודשים ל-3 שנות מאסר. בקביעת העונש המתאים בעניינו של משה ציין בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לקבוע שמדובר ב'מעידה חד-פעמית' – הן בשל התסקיר השלילי שהוגש בעניינו (במסגרתו הומלץ על ענישה מוחשית בדמות מאסר בפועל), הן לנוכח עברו הפלילי (הגם שמדובר בעבר רחוק) – וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ו-9 חודשי מאסר על-תנאי; כמו כן, חוייב משה בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ₪. לעומת זאת, ביחס לבניו של משה קבע בית המשפט המחוזי, כי "עברם הנורמטיבי והחיובי כפי שבא לידי ביטוי בעדויות ובמסמכים שהוגשו מטעמם", מצביע על כך שמדובר ב'מעידה חד-פעמית', וגזר עליהם 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, ו-6 חודשי מאסר על-תנאי; כמו כן, חוייבו השניים בתשלום פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ₪.     

           מכאן הערעור שלפנינו, המכוון כלפי הכרעת הדין וגזר הדין.

עיקרי טענות הצדדים

5. אשר להכרעת הדין נטען, כי אלמלא הועמד משה לדין בעבירה של החזקת סכין, ממנה זוכה, אזי לא היה מגיע עניינו לבית המשפט המחוזי. העמדתו של משה לדין בבית המשפט המחוזי יצרה מלכתחילה מסגרת משפטית מחמירה יותר מזו שהיה ראוי לברר בה את נסיבות האירוע. יתר על כן, אלמלא הואשם משה בהחזקת סכין, כי אז יש להניח שהמדינה היתה מסתפקת באישום בחומרה מופחתת, קרי – תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. עתה, משזוכה משה מעבירת החזקת הסכין, ובשים לב לנזקים הלא חמורים שנגרמו למתלונן, מן הראוי להמיר את הרשעתו להרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית. בהתאם לכך, יש לבטל את עונש המאסר שנגזר על משה, ולהשית עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.