בוריס נ' אדרי ואח'

החלטה

1. בפני בקשה מטעם הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2. התובע, יליד 4.4.49 נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.10.03. התאונה היתה גם תאונת עבודה והתובע נבדק על ידי ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי לקביעת דרגת נכותו. בפנייתו לוועדה הרפואית מדרג ראשון (להלן: הוועדה הרפואית או הוועדה) ציין התובע כי נפגע ביד ימין. הוועדה העמידה את נכותו הצמיתה של התובע על שיעור של 10% בשל שבר בידו הימנית.

3. התובע הגיש ערר בפני הוועדה הרפואית לעררים (להלן: ועדת העררים) במסגרתה ערער על התפתחות מחלת סכרת כתוצאה מהתאונה הנדונה. ועדת העררים שללה את הקשר הסיבתי בין מחלת הסכרת ממנה סובל התובע לתאונה והותירה בעינה את החלטת הוועדה מהדרג הראשון לעניין הנכות בגין השבר בידו הימנית.

4. כשנתיים לאחר התאונה, ביום 21.62.06, נבדק התובע בפעם נוספת על ידי הוועדה הרפואית על רקע טענתו להחמרה במצב ידו ועינו. הוועדה קבעה כי אין מקם לדון בהחמרה בידו של התובע אלא רק בהחמרה בעינו. על רקע זה, התבקשה חוות דעת של רופא עיניים לעניין הקשר הסיבתי בין ההחמרה בעינו של התובע לתאונה. לאור חוות הדעת (ד"ר סוזי רונן) קבעה הוועדה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לתלונות התובע על פזילה וכי אין החמרה במצבו.

5. התובע הגיש ערר בפני ועדת העררים על מסקנת הוועדה הרפואית. ועדת העררים קבעה כי למרות שהתובע סבל מפזילה קודם התאונה ועבר ניתוח בשל כך, אין לשלול כי כתוצאה מהחבלות שספג בראשו ובפניו בתאונה נגרמה לו החמרה במצב תנועות עיניו. ועדת הערר קבעה כי דרגת נכותו הצמיתה של התובע היא 15% לפי סעיף 57(2) לתקנות הממוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות) בניכוי מחצית הסעיף בגין מצב קודם, ובסך הכל הועמד שיעור נכותו על 7.5%. נכותו המשוקללת הועמדה על 16.75%.

6. שנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 18.9.11, נבדק התובע שוב על ידי הוועדה הרפואית (ד"ר סוזי רונן) אשר דנה מחדש במצבו לאור טענה להחמרה נוספת בעיניו (להלן: ההחמרה הנוספת). הוועדה הרפואית קבעה כי אכן חלה החמרה במצבו וכי ההחמרה קשורה לתאונה. הוועדה קבעה את נכותו של התובע בשיעור 25% מהם נוכו 7.5% בגין מצב קודם באופן שנכותו הצמיתה הועמדה על 17.5% בגין פזילה בעין ימין לפי סעיף 57(3) לתקנות. נכותו המשוקללת הועמדה על שיעור של 28%.

7. בבקשתה טוענת הנתבעת כי לא היה מקום לקשור בין ההחמרה שחלה במצב עיניו של התובע לתאונה. לטענתה, מעיון במסמכים מיום התאונה עולה כי התובע נחבל באופן קל בפיו ונבדק עקב כך ע"י כירורג פה ולסת, ותו לא. לטענת הנתבעת, התובע לא הלין על חבלה בראשו או על כל תופעה המעידה על חבלה כזו, ולמעשה, למעט המטומה בפניו, אין כל תיעוד אשר מעיד על חבלה כזו משך שנים ארוכות לאחר מסמך חדר המיון מיום התאונה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע התלונן על החמרה במצב עינו הימנית רק ביום 21.1.05, כשנה וחודשיים לאחר התאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי החומר הרפואי בעניינו של התובע טרם התאונה לא עמד במלואו לעיני הוועדות הרפואיות של המל"ל, שכן כבר בשנת 1992 התלונן התובע על "דיפלופיה" (ראיה כפולה) ומכאן שהפזילה בעיניו גדלה זמן רב לפני התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי לכול הפחות, כאשר נקבעה החמרה נוספת במצב עינו, ע"י אותה רופאה שקבעה מלכתחילה שאין קשר סיבתי בין הפזילה לתאונה, היה עליה לייחס מחצית מהחמרה זו למצבו הקודם של התובע (15%), ולא לנכות משיעור הנכות רק 7.5% בגין מצבו הקודם. התובע מתנגד לבקשה.

8. לאחר שעיינתי היטב בכל בפרוטוקולים של ועדות המוסד לביטוח לאומי ובמכלול החומר שצורף לבקשת הנתבעת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא בנקל יינתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח הלאומי לעניין דרגת נכות. היתר כאמור מיועד למקרים נדירים וחריגים בהם הדבר נדרש לצורך עשיית צדק. איני סבורה כי המקרה שבפני נמנה עימהם.

9. שאלת הקשר הסיבתי בין ההחמרה במצב עיניו של התובע לתאונה נבחנה על ידי ועדות המוסד לביטוח לאומי. כמובהר לעיל, הוועדה הרפואית סברה שלא הוכח קשר כאמור, ברם החלטה זו נהפכה ע"י ועדת העררים. ועדת העררים, אשר הורכבה משלושה רופאים, ובכללם רופא עיניים ונוירוכירורג, באה לידי מסקנה כי התאונה גרמה להחמרה במצב עיניו של התובע. ועדת העררים נימקה את מסקנתה והבהירה כי מדובר בסיבוך מוכר העלול להתרחש עקב חבלת ראש. מהחלטת ועדת העררים עולה בבירור שהיה בפניה התיעוד הרפואי מחדר המיון. ועדת העררים סברה, לאחר שעיינה בתיעוד זה, אשר מתאר פגיעה בפיו של הנפגע ובפניו (ראו למשל: מכתב שחרור בו מתוארת "חבטה בפנים" ונספח למכתב שחרור המתייחס ל-"trauma of face" ), כי התובע נפגע בראשו. במצב דברים זה, אין אלא להניח כי ועדת העררים סברה, על רקע תיאור פגיעות אלה, כי התובע ספג חבלה בראשו. איני סבורה כי עצם הדבר שהנתבעת מפרשת את אופן הפגיעה בתובע בדרך שונה מוועדת העררים, אשר כאמור, בין חבריה נמנה נוירוכירורג, מצדיק היעתרות לבקשתה.

10. ועדת העררים היתה אף מודעת לכך שלתובע עבר רפואי הקשור בפזילה, הכולל ניתוח לתיקון הפזילה, והדבר צוין במפורש בהחלטתה. הנתבעת מצביעה על מסמך אחד ממרפאת עיניים, מיום 19.1.92, לפיו התובע התלונן על כך שהפזילה ממנה הוא סובל החמירה בישראל, לאחר הניתוח שביצע בחו"ל. אכן, אחד המקרים בהם ייאות בית המשפט ליתן היתר כאמור הוא כאשר לא היו בפני הוועדה הרפואית אשר קבעה את דרגת הנכות עובדות רלבנטיות חשובות בנוגעות למצבו של הנפגע קודם לתאונה (ראו: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77, 82 -83 (1991)). ברם בענייננו, אף אם אניח, לצורך הבקשה שבפני, כי המסמך הנ"ל לא היה בפני ועדת הערר, אין להלום כי קיומו של מסמך אחד, אחת עשרה שנים לפני התאונה, אשר לא התלוו אליו פניות נוספות לטיפול רפואי או רצף טיפולי כלשהו, עשוי היה לשנות את החלטת ועדת העררים.

11. אף טענת הנתבעת, לפיה היה על הוועדה הרפואית אשר דנה בהחמרה הנוספת לנכות מחצית משיעור הנכות בגין מצב קודם, אינה מצדיקה היעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור. כאמור, הוועדה הרפואית היתה מודעת לעברו הרפואי של התובע בכל הנוגע למצב עיניו והחליטה על אופן חלוקת הנכות בין עברו להחמרה שחלה עקב התאונה. עצם הדבר שהנתבעת סוברת כי חלוקה זו אינה משקפת נכוחה את תרומת עברו הרפואי של התובע להחמרה במצב עיניו, אין בו כדי להפוך מקרה זה למקרה חריג המצדיק הבאת ראיות לסתור (כפי שאף פער גדול בין קביעת נכות על ידי ועדה רפואית של המוסד לאומי לבין זו העולה מתוך ראיותיו המפריכות של המבקש ראיות לסתור אינה מצדיקה היעתרות לבקשה) . אף אין כל מקום לתמוה על כך שמדובר באותו מומחה רפואי אשר סבר בעבר כי אין קשר סיבתי בין ההחמרה במצב עיניו של התובע לתאונה. משקבעה ועדת העררים כי קיים קשר סיבתי כאמור, החלטתה מחייבת אף את הועדה הרפואית אשר נדרשת לפעול לפיה, וכך אכן עשתה.

התוצאה היא, שבהקשה נדחית.

הצדדים יגישו תחשיבי נזק כדלקמן: התובע עד ליום 5.8.12. הנתבעת עד ליום 5.9.12.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ב, 03 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: