בוקי נ' טולדו

פסק דין

זוהי תביעה קטנה ע"ס 16,371 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע.

כעולה מכתב התביעה, התובעת השכירה לנתבע דירת מגורים המצויה בבעלותה, בעיר טבריה, ובתמורה לכך התחייב הנתבע לשלם לתובעת מדי חודש בחודשו, דמי שכירות בסך 1,400 ₪.

בעניינה של הדירה המושכרת התנהל בבית המשפט הליך משפטי קודם שעניינו פינוי המושכר. בתום ההליך ניתן פסק דין המורה על פינויו של הנתבע מן הנכס.

בפועל, טענה התובעת בכתב תביעה, הנתבע פינה את הנכס המושכר ביום 13.10.13 וכיומיים לאחר מכן, נכנסה התובעת בלווית אחיינה וחברו לדירה ונדהמה למראה המחריד של הדירה ובכלל זאת לחורבה, ההזנחה, הריקבון והלכלוך שהנתבע הותיר בדירה בעת פינויה.

בנוסף, טענה התובעת בכתב תביעתה, הנתבע לא שילם לה מלוא דמי השכירות המגיעים לה ונותר חייב בגין דמי שכירות סך של 6,050 ₪ (בגין 4 חודשי שכירות ו- 10 ימים נוספים).

בגין דמי השכירות שנותר הנתבע חייב לה ובגין עלויות תיקון הנזקים שהותיר הנתבע בדירה וניקיונה, וכן בגין ההוצאות המשפטיות שנגרמו לה, הגישה התובע את תביעתה כנגד הנתבע.

זה האחרון, בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, הכחיש את רובן המכריע של טענות התובעת ועתר לדחיית התביעה נגדו.

הנתבע הכחיש טענת התובעת לפיה הדירה נמסרה לו במצב טוב, לאחר שיפוץ, וטען כי הוא קיבל את הדירה לידיו, במצב לא תקין ולא מסודר ומסיבה זו נאלץ להוציא כסף מכיסו בעבור ניקיון הדירה, צביעתה ותיקון הליקויים שבה.

בנוגע לדמי השכירות, טען הנתבע כי נותר חייב לתובעת, בעת פינוי הדירה, דמי שכירות בגין חודשיים בלבד ולא כפי שנטען על ידי התובעת. זו האחרונה, טען הנתבע, קיבלה דמי שכירות במזומן.

ביחס להוצאות המשפט, טען הנתבע כי מדובר בהוצאות הקשורות להליך הקודם שהתנהל בינו לבין התובעת ובנסיבות העניין אין התובעת זכאית לתבוע פיצוי בגינם במסגרת תיק זה.

במהלך הדיון שנערך לפני היום שמעתי את עדויותיהם של בעלי הדין. לאחר שעשיתי כן ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

נתתי אימון בעדות התובעת לעניין משך התקופה שבה לא שילם לה הנתבע דמי שכירות. במילים אחרות, שוכנעתי כי בגין דמי שכירות נותר הנתבע חייב לתובעת את הסכום הנתבע (6,050 ₪). טענת הנתבע לפיה שילם לתובעת חלק מדמי השכירות במזומן, ובאיחור, נטענה על ידי הנתבע בכלליות וללא בדל ראיה ובנסיבות העניין אינני מקבלת אותה.

ביחס לנזקים שנותרו בדירה לאחר שהנתבע פינה אותה, הציגה התובע לעיוני תמונות המשקפות את מצב הדירה בעת שהתובעת ביקרה בה לראשונה לאחר פינויה על ידי הנתבע. מעיון בתמונות שהוצגו לפני כאמור ניתן להיווכח בקיומם של הנזקים הנטענים המצריכים תיקון בטרם ניתן יהיה להשכיר את הדירה לשוכר אחר.

בנוסף, צירפה התובעת לכתב תביעתה קבלת המשקפות את ההוצאות שהתובעת הוציאה מכיסה לצורך רכישת חומרי בניין ומצרכים נוספים ששימשו אותה לצורך תיקון הליקויים הנ"ל. חלק מן הקבלת שהוצגו על ידי התובעת רשומות על שם צד ג' שאינו התובעת ובנסיבות העניין ומשלא סיפקה התובעת כל הסבר מניח את הדעת לסיבה שבגינה זכאית היא לקבלת החזר בגין אותן ההוצאות, לא שוכנעתי כי התובעת זכאית לקבלת החזר בגין אותן הקבלות.

בסך הכל הוצגו לפני על ידי התובעת 3 אסמכתאות העשויות לבסס את טענתה להוצאת כספים בגין רכישת מוצרי וחומרי בניין, בסך כולל של 513 ₪ שהתובעת זכאית לקבלו מן הנתבע.

בנוסף, ובגין עלות ימי עבודה של מבצעי התיקון ואף שלא הוצגו לפני ראיות לעניין זה, ניתן יהיה לפסוק לטובת התובעת, בדרך האומדן, פיצוי בסכום כולל של 1,000 ₪, ובגין עבודות הניקיון, סך של 400 ₪.

באשר לארון הקיר, נוטה אני להאמין לגרסת התובעת לפיה לא הוסכם עמה מעולם על עקירת הארון ופירוקו ממקומו. עם זאת בידי התובעת לא עלה להציג ראיה ואף לא בדל ראיה לעניין הנזק שנגרם לה כתוצאה מפירוק הארון והנחתו במחסן הבניין. בעניין זה, ניתן יהיה לפסוק לטובת התובעת פיצוי צנוע, בדרך האומדן, בסך 700 ₪.

טענות התובעת לעניין הוצאות המשפט הנוגעות להליך הקודם שהתנהל בין התובעת לבין הנתבע אינן יכולות לזכות את התובעת בקבלת סעד כספי במסגרת הליך זה, לאחר שבמסגרת ההליך הקודם היתה התייחסות מפורשות לנושא זה.